חופשה באי הקנרי לה גורמה: זיעה קר מלמעלה ולשרוק מהתפעלות מלמטה

אם להודות על האמת, אני מוטרד. אני יושב במטוס קטן של חברת תעופה קטנה, שיעילותה ונחמדותה זיכו אותה לא מזמן בפרס מבין חברות התעופה האירופיות, מסתכל על האי לה גומרה הקטן וההררי שמתקרב אליי, ושואל את עצמי היכן הטייס מתכוון להנחית את המטוס.

מלבד עצים וסלעים לא רואים דבר שמזכיר אפילו צל-צלו של מנחת מטוסים. הטייס בשלו, מנמיך את המטוס עוד יותר. צוקי החוף מתקרבים אלינו במהירות. איפה, לעזאזל, מסתתר כאן שדה התעופה, אני שואל את עצמי.

המטוס מתקרב לסלעים, ואני רואה את סופי המר מתקרב במהירות. עכשיו אני כבר לא מוטרד, אני היסטרי. ואז, באופן מפתיע למדי, גלגלי המטוס נוגעים במסלול נחיתה צנוע שמוסתר היטב בין הנופים הפראיים של האי לה גומרה. חיי ניצלו.

חואן, השכן הרגוע במושב הצמוד, מסיר לראשונה את מבטו מן העיתון, מגלה אמפתיה לנוכח טיפות הזיעה שעל מצחי. "גם אני נראיתי כמוך בפעם הראשונה שבה נחתי באי, אבל בינתיים התרגלתי", מנחם אותי התושב הוותיק של לה גומרה, אחד האיים הקטנים מבין שבעת האיים הקנריים הספרדיים. "מי בכלל צריך שדה תעופה בלה גומרה?", הוא אומר, "אפשר להגיע בקלות רבה גם במעבורת. אבל הנהגת האי רצתה להיות דומה לאי השכן הגדול, טנריף. השאלה הייתה רק איפה לבנות מנחת מטוסים בין כל הסלעים והיערות. בסוף הכשירו שטח קטן, שגורם לבהלה קיומית אצל כל מי שנוחת כאן בפעם הראשונה".

חואן מלווה אותי למלון ומפעיל עליי לחץ מתון להצטרף למשחק גולף במתחם המלון. אני מתרשם בעיקר מהעובדה שלמגרש הגולף מצאו שטח גדול יותר מאשר למנחת המטוסים. אני מוקף פנסיונרים צפון אירופים שזופים, המשתדלים בעקשנות בלתי מובנת להטביע כדורים קטנים בחורים מפוזרים בדשא הירוק. גם אני מנסה את מזלי. הכדור נעלם מעבר לצוקים ונוחת אי-שם בלב ים.

להרוג עז במבט

אני פורש מעסקי הגולף ומחפש עיסוקים אחרים באי, שידוע כקטן מאוד וכירוק מאוד. רק מעטים מהמבקרים יודעים שהוא גם מיסטי מאוד. האמונה בעין רעה מבוססת כאן כמו אצלנו האמונה במהדורת החדשות: עובדה שיש להתייחס אליה בכבוד, במעט חשדנות ובהרבה עניין.

בכפר הציורי Agulo, צלילי בוב מרלי מושכים אותי לבר המקומי הקטן. מתחת לפוסטרים של פינק פלויד וגיבורי הרוק של שנות ה-70 אני פוגש את פטרה, גרמניה שנטשה את מולדתה הקרירה לפני 22 שנה לטובת האקלים הנוח של האיים הקנריים. פטרה התאקלמה בהצלחה בין 22,800 תושבי לה גומרה החביבים, ומתגלה כאוצר גלום של סיפורי האי.

"שמת לב שיש כאן תושבים רבים שהולכים גם ביום סגרירי עם משקפי שמש", היא שואלת, ומיד מספקת הסבר עם הבעה רצינית על פניה: "אנשים כאן מאוד מודעים לכוחם הנסתר, ומרכיבים משקפי שמש ליתר ביטחון גם בימי חורף סגריריים, כדי לא לפגוע בטעות בחבר בכוח מבטם, חס וחלילה.

תמצא כאן מרפאים שמפעילים את כוחם העל טבעי לשם מעשים טובים כמו ריפוי של מחלות עור, נפש או סתם נקע של חבר שמעד בהליכה בשדות הלבה. גם אתה תוכל ליהנות משירותי המרפאים, אך מובן שתצטרך לשלם על זה".

פטרה נראית לי בחורה רצינית ושפויה, לכן אני מבקש הבהרות לדברים. "בהתחלה גם אני לא האמנתי לסיפורי הקסמים על מרפאים ומבטים", היא אומרת, "עד שלאחת השכנות שלי נמאס מהזלזול שלי בכוחה העל טבעי. בוקר אחד היא החליטה להביא הוכחות חותכות, והרגה במו-מבטה עז תמימה". מאז גם פטרה הולכת למרפאים ונזהרת מאנשים המרכיבים משקפי שמש ביום חורף אפרורי.

תקשורת שריקות אלחוטית

זה לא הדבר היחיד היוצא דופן באי. מסורת מעניינת אחרת, שעדיין חיה באי, גרמה אפילו לאונסק"ו להתעניין בו ולהכריז על האי כחלק מהמורשת התרבותית של האנושות כולה: תקשורת ה-Silbo הייחודית.

סילבו היא צורת תקשורת עתיקה, שפה שלא מועברת בדיבור אלא באמצעות שריקות. שפת השריקות הגיעה כנראה יחד עם ברברים צפון אפריקאים, שגורשו לכאן על-ידי הרומים. "תקשורת סילבו הייתה קיימת כנראה בכל שבעת האיים הקנריים, אך נשמרה רק בלה גומרה", מספר יוג'יניו דאריאס, מורה לשריקות ולוחם נמרץ למען שימור המורשת. "שלטונו של פרנקו, יימח שמו, אסר עלינו לשרוק, וכמעט איבדנו את היכולת שאפשרה ללה-גומרים לדורותיהם לתקשר למרחקים זה עם זה".

דאריאס מספר בגאווה שלפני כשנה אונסק"ו הכניס את סילבו לרשימת המסורות הנבחרות בעולם שקיומן חיוני לאנושות ויש להגן עליהן בדיוק כמו על צמחים וחיות בסכנת הכחדה. אך דאריאס הקדים את זמנו ולא המתין להכרה בינלאומית: כבר לפני עשור הוא הוביל מאבק מוצלח, שהפך את התקשורת העתיקה למקצוע חובה בבתי הספר באי.

"החל בכיתה א', הילדים לומדים כאן אנגלית, חשבון וגם לשרוק, כך שגם ילדים חסרי כישרון שריקה יבינו לפחות את השריקות של חבריהם", הוא אומר. "כי הרי מהי שפה? אוסף של צלילים שאנחנו נותנים להם פרשנות של מילים. את אותם צלילים אפשר לבטא גם בשריקה, כך שעם קצת אימון, כל אחד יכול להבין". הצלילים החדים יכולים להישמע למרחקים שבין שניים לחמישה קילומטרים(!), תלוי בכישרון השורק ובכיוון הרוח - תקשורת חיונית באי הררי וקשה לתנועה, בין כפרים שבקושי היו נגישים אפילו רגלית.

גם היערות הטרופיים העתיקים שמכסים את מרכז האי בסבך ירוק ובלתי נגיש הוכרזו על-ידי אונסק"ו כמורשת כלל עולמית. ליתר דיוק, מה שנותר מהם במרכז האי, אחרי כריתת העצים המסיבית של הכובשים הספרדים. אונסק"ו מבטיח לשמור על העצים העתיקים ששרדו, אך דואג גם לתושבי היערות השורקים.

לפני כ-25 שנה נסללו כבישים והגיעו המכוניות הרועשות, שמקשות היום את איכות השמיעה של השריקות. לכן סילבו כיום היא יותר מסורת מאשר תקשורת של ממש. לאוזן לא מאומנת קשה להבדיל בין שריקות סילבו לבין סתם שריקות ציפורים, וגם כאלה יש לא מעטות ביערות הטרופיים שמכסים את האי. אבל תושבי לה גומרה השתמשו ביעילות רבה בתקשורת האלחוטית הזו כדי להקשות על הספרדים לכבוש את האי במאה ה-15.

לא היה עוד אי בין האיים הקנריים שהצליח להתנגד לכובשים כל-כך הרבה זמן ולגרום להם אבידות כה כבדות. "גם היום סילבו עוזר לנו; לא בכל מקום באי יש קליטה לטלפון הנייד, אבל קליטה לשריקות יש בכל מקום. לעתים הרבה יותר מהיר להפיץ חדשות בשריקות מאשר להגיע לאזורי קליטה של הטלפון הנייד", מחייך דאריאס.

הנייד מצלצל, כלומר משמיע רינגטון של שריקה. "בית הספר קורא לי", מפרש המורה נכון את מקור השיחה המזוהה, נפרד ממני בשריקת "תודה ושלום" בעברית צחה שזה עתה למד, וחוזר ללמד את דור ההמשך.