תפסיקו לדבר על טוסקנה ותכירו את פיימונטה: לאכול, להתפעל, לטייל

טיול סתווי בפיימונטה (Piemonte), צפון מערב איטליה. סוף אוקטובר, שלכת אירופית, נחיתה רכה ושאיפה צנועה להיות למשך חמישה ימים אליזבת גילברט, מחברת "לאכול, להתפלל, לאהוב".

כבר מהמסעדה הראשונה בטורינו, בירת מחוז פיימונטה, התברר שאוכל באיטלקית זה תפילה וגם עשיית אהבה. העיר קנתה לעצמה שם בקרב קהלים מגוונים, ממעריצי כדורגל בכלל וקבוצת יובנטוס בפרט, מכוניות (המרכז של פיאט פועל מכאן) וחובבי אוכל.

טורינו נכנסה להיסטוריה בזכות זה שכאן המציאו את הגריסיני וגם את תנועת הסלואו פוד שראשיתה בהתנגדות לפתיחת סניף המקדונלד'ס הראשון באיטליה וסופה בתנועה עולמית של עשרות אלפי חברים, חובבי מזון ויין, המאוחדים בשנאתם לפאסט פוד ולמה שהוא מייצג, ובאהבתם לאוכל ולתרבות מקומיים.

מאז 2006, שבה נערכו בטורינו משחקי אולימפיאדת החורף, תפסה העיר תנופה כלכלית והפכה לאטרקטיבית למי שמחפש שיק איטלקי עם ארומה צרפתית.

ישראלים עוצרים בטורינו לרוב בדרך לחופשת סקי באלפים (האתרים Sestriere ו-Bardonecchia נמצאים במרחק של כמאה קילומטרים ממנה). חובבי קניות ישמחו לדעת שטורינו זולה ושווה, עם 18 קילומטרים של רחובות קניות כמו ויה רומא, ויה פו ואחרים. חובבי אסתטיקה וארכיטקטורה ישמחו לדעת שבכל פינה יש פיאצה, כנסייה מפוארת, וילה אריסטוקרטית או ארמון - רובם קשורים בבית המלוכה סבויה (בגרסה האיטלקית, סבוי בצרפתית), אחת השושלות הכי דומיננטיות באירופה במשך מאות שנים.

טורינו היא גם עוגן מצוין לטיול כוכב בפיימונטה, וממנה אפשר לצאת לשורה של טיולים נהדרים באזור. איפה שלא תזרוק פירור גריסיני, תמצא כרם או יקב. משום מה כשאומרים "איטליה", נאנחים כולם "הו, טוסקנה", אבל בעיניי לפחות התגלתה פיימונטה כיהלום האמיתי בכתר. סולידית ומלכותית, אלגנטית וכפרית, עתיקה ומודרנית, כשטורינו הירוקה, האופנתית ועתירת המורשת היא ספינת הדגל שלה.

אוניברסיטת אוכל, בנק יין

סימן ההיכר של העיר הוא מולה אנטונליאנה (Mole Antonelliana), בניין אלגנטי, מונומנט שכיפתו המחודדת מצטלמת מכל תצפית בעיר, ושיועד במקור להיות בית הכנסת של הקהילה היהודית. למען המורשת ראוי להזכיר שבמחוז 16 בתי כנסת, אך רובם קטנים וחבויים וקשה לאתר אותם בלי מדריך מקומי.

במולה אנטונליאנה יש גם מוזיאון לקולנוע, שמכיל כל מה שרציתם לדעת על האמנות השביעית. ויש בטורינו גם מוזיאון מצרי, שמכיל את אוסף העתיקות השני בגודלו בעולם, אחרי המוזיאון של קהיר. יש בעיר גם מוזיאון פירות (Museo della Frutta), קצת ביזארי אבל מעניין: זהו המדאם טוסו של הפירות, עם יותר מאלף פירות מפלסטיק שנראים אמיתיים לגמרי - תפוחים, תפוזים, פטריות וענבים, יושבים בוויטרינות. זהו אוסף של פרנצ'סקו גרנייר וולטי (Francesco Garnier Valletti), עם מעבדת ניסויים שבה מקרר מיוחד וספרייה מרשימה.

עוד אהבתי גלריה קטנה במרכז Lingotto, שעל הגג שלו נותר מסלול הניסויים של מפעל פיאט לשעבר, וכיום משמש כקניון עם חנויות, עם שני בתי מלון ועם קולנוע. הגלריה שייכת למשפחת אניילי, בעלי חברת פיאט. זהו אוסף פרטי שכולל יצירות של מאנה, מודליאני, פיקסו ושל רנואר, וחדר שלם המוקדש ליצירות של מטיס. במארס הקרוב עתיד להיפתח בעיר מוזיאון נוסף, עם 180 מכוניות, כולל קטגוריית וינטג'. זהו המוזיאון הרביעי באירופה בתחום זה, והוא מדגיש את היות איטליה על מפת המכוניות.

בעיירה ברולו, במרחק שבעים קילומטרים מטורינו, שבה מייצרים את יינות ברולו המפורסמים, פועל בטירת ברולו מוזאון היין WI - MU, שנפתח ממש לאחרונה. הוא השלישי בטרילוגיה המוזיאלית שעיצב פרנסואה קונפינו, שעיצב גם את מוזיאון הקולנוע ואת מוזיאון המכוניות העתידי. מוזיאון היין חדשני בתפיסתו, עוסק ביין ובאמנות, ומזמין לחוויה אינטראקטיבית.

ב-Polenzo, שישים קילומטרים מטורינו, מצאנו את האוניברסיטה הראשונה בעולם למדעי הגסטרונומיה (מ-2004). בבסיסה רעיונות הסלואו פוד, ולומדים בה שילוב בין תרבות אוכל למדעי התזונה. צמוד אליה נמצא La Banca del Vino, בנק היין, יחיד מסוגו בעולם. הוא הוקם ב-2004 כדי לשמר את היינות מעשרים מחוזותיה של איטליה, והם נבחרו לפי קריטריונים של עמותת הסלואו פוד. מעל 300 יצרנים מאחסנים בו קופסאות עץ שישיות של בקבוקי יין. יש גם חדר טעימות שבו ניתן לרכוש את היין המועדף עליכם - ברברסקו, ברולו או אחד מרבים אחרים.

פואטיקה בצלחת

במרחק 45 דקות מטורינו חגגה אלבה (Alba) את יריד פטריות הכמהין המסורתי שלה, זו הפעם השמונים. ב-Universita dei Cani da Tartufo מלמדים כלבים איך לאתר את היהלומים, בלי לעשות שתי טעויות - לאכול אותם ולנבוח. מהרגע הראשון שבו פגשתי את הפטרייה הלבנה לא הייתה בינינו כימיה. כל-כך הרבה שמעתי בשבחה של פטריית הכמהין, שזכתה לכינוי "היהלום הלבן", אבל אף אחד לא סיפר שיש לה ריח של בואש. לא יפה לדבר ככה על מאה גרם שיכולים לעלות כ-200 אירו, אבל זו האמת. במכירה פומבית בשנת 2007 הוכרז "פעם שלישית, נמכר, 143 אלף אירו", על פטרייה שקנה מיליונר מהונג קונג.

עכשיו עמד על הבמה שופט פטריות, והמתלבטים הגישו לו בדחילו ורחימו את האוצר הריחני והמקומט, מגודל של כדור פינג פונג ועד אגרוף. הוא רחרח, פלבל בעיניו, טען לטובתה ותקע מחיר. הקונה הביט בו בעיני עגל, הוציא שטרות וקיבל אותה עטופה בשקית לבנה. רצוי מאוד שישתמש בה בתוך 48 שעות, שהן תוחלת החיים של הארומה המשובחת. לא מבשלים את הפטרייה היוקרתית, אלא חותכים או מגררים אותה כמעדן אנין על ביצת עין או על ריזוטו. בדוכנים מסביב היו הרבה שרצו אחת על ביצת העין שלהם. לא הבנתי איך לא עבר להם החשק אחרי שהיא עברה מאף לאף, ואחרי שהמוכר, הקונה והשופט תקעו בה את חוטמיהם עשרות פעמים.

יצאנו מהיריד למדרחוב איטלקי טיפוסי, עם חנויות מותגים. בעיר מצויים מפעלי השוקולד של נוטלה ושל פררו, שמפיצים ריח מתקתק נפלא ברחבי העיר.

אחרי כל הריחות והאפרודיזיאקים הללו, היינו חייבים לאכול. נסענו לכפר ימיביניימי בשם Cherasco, כעשרים קילומטרים מהעיר. זו מסעדה שכדאי לנצור ולשמור את שמה לפעם הבאה שאתם באזור: Al Cardinal Mazzarino. הוגשו בה יצירות מופת, פיוט קולינרי של ממש.

גם השירות במסעדה הוא חוויה. מלצר בפיימונטה זה כבוד למקצוע, לא השלמת הכנסה מהירה. יש דקויות כמו מלצרית מיוחדת להגשת פסטה. אחריה באה בוזקת הפרמזן, ולקינוח יגיע מלצר, שמביא מתוקים בעגלה מיוחדת ומציג אותם בחשיבות של אב גאה. אחרי הארוחה שותים אספרסו, או ביצ'רין, משקה מקומי שיש לו היסטוריה עוד מימי נפוליאון: שילוב של קפה איטלקי מצוין, עם שוקולד וקרם חלב, מוגשים בכוס זכוכית. צריך קודם לערבב את שלושת המרכיבים, שישקעו, ואז לטעום. בית הקפה Al Bicerin בפיאצה קונסולטה הוא המקום שבו נשמר המתכון המקורי, מקום קטן עם שמונה שולחנות שיש ועם ריהוט אותנטי מ-1763.

הכותבת הייתה אורחת לשכת המסחר ישראל-איטליה ושל הסוכנות לקידום ההשקעות, יצוא ותיירות של מחוז פיאמונטה. תודה מיוחדת למדריכה Antonella Viano