שובה של הבלאטה: בתי יוקרה מתמלאים ברצפות המצויירות של ת"א הלבנה

יום אחד הפתיע אותי דודי מהעיר הגדולה והופיע בחצר ביתי עם משאית ועליה אוצר: מאות בלאטות צבעוניות, אותנטיות, בנות קרוב למאה שנה, ועם זאת חדשות - מעולם לא נעשה בהן שימוש. ידע הדוד שאעריך את המציאה, ששכנה זה עידן בפאתי המסגרייה הוותיקה שירש מאביו. למראה הבלאטות החל לבי לפעום בחוזקה. כמה יופי טמון בעשרים סנטימטרים רבועים! הרמוניה של צבעים, צורות וחומר.

אני כבר עורגת ליום שבו אשבץ אותן בתשתית רצפת ביתי העתידי, ויכולה לסמוך על דבר בסיסי: כפי שלא קרה עד כה, הרי שגם בעתיד הנראה לעין ובזה שיגיע אחריו, הבלאטות לא ייצאו מן האופנה.

מתחילת המאה ה-20 הפכו מרצפות הבטון לסממן של בנייה ועיצוב מקומיים. זוהרם הועם מעט בעקבות שגשוגם של אריחי גרניט פורצלן סינתטיים, מתועשים ומדויקים, אולם בתקופה האחרונה, יותר מאי פעם, הבלאטות אופנתיות, נחשקות ומלאות שיק ואמירה אסתטית מעודכנת. בניגוד לשימוש הנרחב בתחילת המאה ה-20, אז רוצפו בהן בתים שלמים, הרי שהיום הן משובצות לרוב בחלקים מהרצפה, על פני מתחמים מוגדרים, כשטיחי רצפה או שטיחי קיר. "טבלאות", כפי שכונו לפני מאה שנה, "בלאטות מגוונות", כפי שכינה אותן ביאליק, או "טרצו" עכשווי - זה תמיד אותו אריח בטון מצויר, צבעוני ונפלא.

סגנון מקומי מאוד

גל הרטרו והכמיהה לימים עברו שוטפים בשנים האחרונות גם את עולם העיצוב והאדריכלות. מניותיהם של ערכי שימור עלו פלאים, והכמיהה למוצרים בעבודת יד גדולה. זה, כנראה, לפחות חלק מההסבר לפופולריות הנוכחית של הבלאטות. לסוד קסמן גם ערכים שורשיים.

מבחינה אדריכלית, העיר תל אביב היא ערב רב של רוח אירופית אקלקטית, בחלקה בהשראת הסגנון הבינלאומי, בחלקה בהשראת אסכולת הבאוהאוס, וקשה למצוא בה מאפיינים מקומיים. אולם דווקא מן הקרקע ממשיך במשך כמאה שנה לבעוט סגנון מקומי מאוד, מזוהה ומאופיין. אלו הבלאטות.

מתחם רחוב ביאליק, על בית המשורר הלאומי והכיכר העגולה, שעברו לאחרונה שחזור מקיף, חושפים היטב את ערכו הייחודי של הסגנון הזה. בבית ביאליק ובמבני הסביבה בולטים פסיפסי בלאטות שיוצרים צבעוניות עזה. קל להביט באריחים האלו ולשקוע בנוסטלגיה פרטית: ילדות בבית סבתא על המרצפות המצוירות שבו, דירה שכורה ראשונה, מרוטה וחבולה אך עם שטיחי בלאטות צבעוניים שהפכו את השהות בה למאירת עיניים, חרף הטיח המתקלף והשירותים הדולפים.

אריחי הבטון המקוריים מיוצרים בעבודת יד, בשלוש שכבות של תערובת מלט לבן או שחור, מים וחול קוורץ. לשכבה העליונה מוסיפים אבקות צבע, שיוצרות את הדוגמאות הצבעוניות. כך שלמעשה זהו מוצר ירוק, שעשוי מחומרים טבעיים. תבניות מברזל עם חוצצים בולטים, שאליהן נוצקת התערובת, מאפשרות הפרדת צבעים, כבישה, ייבוש אטי ולבסוף ליטוש של פני השטח, לקבלת בלאטה חלקה למגע.

האותנטי והמלוקק

בניגוד לאריחים תוצרת סין שמציפים את דירות ישראל, הבלאטות המקוריות היו מתוצרת הארץ. בית החרושת של האחים שלוש נוסד בשנת 1892 בנווה צדק, וכמה שנים אחריו פתח הוגו וילאנד את בית החרושת שלו. שני אלו ומפעלים אחרים שנפתחו כדי לענות על הביקוש ייצרו במרץ מרצפות בטון, אך עם השנים סגרו את שעריהם. במפתיע, אחד המתחרים שקם בזמנו, בית החרושת גלוסקא, עדיין פעיל. עדי גלוסקא, דור שלישי לייצור, מספר על העסק האיתן:

"סבי, יעקב גלוסקא, פתח בשנת 1923 על מגרש ברחוב הס בתל אביב מפעל ליציקות מוזאיקה ומרצפות. בשנת 1942 העתיק את מפעלו לרחוב הרצל 130. לפני 52 שנים הצטרף אבי, אבנר גלוסקא, לעבודה במפעל, וב-14 השנים האחרונות אני פעיל בעסק לצד אבי".

מהו סוד קסמה של הבלאטה?

"עבורי, במרצפת שאנו מייצרים גלום חלק משמעותי מההיסטוריה של משפחתי: הידע, השליטה ורוקחות החומרים שהועברו מסבי לאבי ומאבי אלי. אופן הייצור נשאר כפי שהיה בתחילת המאה הקודמת, בעבודת יד. בלאטות אינן גרניט פורצלן או קרמיקה, אלא עשויות מחומר טבעי שיש לו דינמיקה עם הסביבה והוא משתנה במשך השנים. הריצוף המצויר מאוד פרקטי, ואני ממליץ לרצף בו אזורים כגון מטבח, שירותים ועוד".

איך מתמודדים עם הייצור ההמוני בסין, ושומרים על ייחוד הבלאטה?

"המוצר המיובא נראה אחרת מהמוצר שלנו ונעשה בטכניקה שונה. הוא בעל מראה 'מלוקק' יחסית, והקווים בדוגמאות מדויקים. המרצפות שאנו מייצרים הן בעלות מראה אותנטי, קווים ציוריים ופחות מדויקים. יש לקוחות שמעדיפים קווי ריצוף כמו שלנו, ואחרים מעדיפים מראה מוקפד, כך שלא פעם איבדנו לקוחות. לכן החלטנו לפני כשנתיים, במקביל לייצור העצמי, להתחיל גם לייבא מרצפות".

אי-אפשר לדבר על בלאטות בישראל בלי להזכיר את ספרו של האמן חוני המעגל, שיצא בשנת 2003 בהוצאת וילנסקי. הספר, "בלאטות", הוא שיר פיוטי, אישי וססגוני למרצפות הבטון המצוירות הראשונות בתל אביב. ל

אורך שנים רבות תיעד חוני בנאמנות רצפות בתים ומבנים, והתוצאה היא ספר שמכיל טקסטים עיוניים לצד תמונות מרגשות, חלקן תקריב ואחרות משרטטות תמונות חיים פשוטות שמתרחשות מעל פני הבלאטה, והופכות את ה"אריח", לכאורה פריט בניין פרקטי וסתמי, לאלמנט שיוצק אופי ממשי בסביבתו. הספר עצמו, בהפקה גרפית איכותית, הפך עם השנים לנדיר, ואם אתם מצליחים לגלות עותק בסביבה שלכם, מומלץ לשים עליו יד, או להציב עליו רגל.