הרגע שבו הנשימה נעתקה, היה כשללב הסטודיו נהדפה בובת מניקין. "ראית את הדבר הזה"? שואלת מעצבת האופנה מירה צבילינגר בעונג, "לזה קוראים יצירת אמנות, לא שמלה". ואכן, שמלת ההוט קוטור מהשיפון האפרפר הנשפך, עם הגב החשוף, הכי עושה חשק להתחתן, שוב.
צבילינגר, שחדרה לשוק הבינלאומי, עושה עכשיו צעד משמעותי נוסף, עם הפנים לבירות האופנה. "אני חייבת כל הזמן לנצח את עצמי ולעשות דברים רק ברמה הגבוהה ביותר", היא מנסה לפענח את ההצלחה, "להבדיל מהמגמה של ייצור זול, כמו בסין, אני עושה את הדברים בדרך הקשה - קונה בדים מיוחדים בפריז, רוקמים פה ביד, לא מתפשרים על כלום".
בסטודיו שלה בכיכר המדינה מונחים עשרות מגזינים בינלאומיים. על השער: דוגמניות לובשות "מירה צבילינגר". על הקירות: דוגמניות ונשים מובילות לובשות שמלות שלה. "בקיץ אוסיף גם את התמונה של דורית מוסאיוף, אשתו הישראלית של נשיא איסלנד, שהזמינה אצלי שמלה לחתונה של הנסיך וויליאם וקייט מידלטון".
לפני שלוש שנים החלה בחדירה הבינלאומית שלה, בבית הכלבו הנחשב בראונס בלונדון. מכאן החלו לזרום הזמנות, ובין היתר עיצבה אשתקד את שמלת הכלולות של אלילת הפופ הבריטית רייצ'ל סטיבנס, שהצטלמה לשער המגזין "OK". עכשיו היא מגלה שכבר חתמה הסכם עם רשת יוקרתית אמריקנית ל-2011. בימים אלו היא במשא ומתן מתקדם עם רשת סלפרידג'ס הבריטית. "מבחינתי, זו סגירת מעגל. בשנת 1965 נבחרתי להיות מלכת היופי של תל אביב, ונשלחתי להציג בשבוע האופנה בלונדון, שהתקיים בסלפרידג'ס".
- בבראונס מציגים את הדגמים שלך לצד ולנטינו, קרולינה הררה ואוסקר דה לה רנטה. אנשים כבר מכירים את המותג שלך?
"במלוא הצניעות אומר שאני יודעת שאני מעצבת מאוד מוערכת ונחשבת בבית האופנה היוקרתי הזה, וגם מוכרת מאוד יפה. השנה ארחיב את הנוכחות שלי שם גם לתחום שמלות הערב, בנוסף לשמלות הכלה, והעובדה שג'ואן בורשטיין, הבעלים של בראונס, אפשרה לי את זה, אומרת הכול. לא קל להצליח שם. רק עכשיו, שלוש שנים לאחר שחדרתי לשם, אני יכולה לומר שעשיתי את זה בגדול, שמירה צבילינגר היא סיפור הצלחה בלונדון. תראי את התמונה שעל הקיר - זו נסיכה סינית, שלובשת שמלת הוט קוטור שלי לחופה".
- שמלת הוט קוטור שלך עולה 18,000 שקל בארץ, או 10,000 יורו בחו"ל.
"אני יודעת שלבקש מעל ל-10,000 יורו לשמלה זה הרבה, אבל לא אתפשר על זה. היום מעצבי העילית מורידים מחירים, אפילו אוסקר דה לה רנטה זול ממני, כי הם קונים את הבדים ומייצרים במזרח, בסין. אני לא יכולה. תמיד אקנה את הבדים הכי יוקרתיים, ובסופו של דבר זה מוכיח את עצמו. מעריכים אותי בחו"ל בגלל ההתעקשות שלי על המושלם. עם זאת, אני לא מבינה למה בארץ יצא לי שם של יקרנית. לשמלות שאני מעצבת ותופרת, סכום של 18 אלף שקל הוא בהחלט ריאלי".
- היית סוד שמור של נשות האלפיון העליון. למה החלטת לצאת עכשיו החוצה?
"ברגע שהחלטתי שאני מספיק טובה ושיש לי מה לומר, יצאתי לחו"ל. אם אני מנסה לשחזר את החיים שלי, אז תמיד העמדתי לעצמי משימות. בניית הבית שלי הייתה פרויקט שלי (ראו עמוד 92, י"ו), היה אדריכל, אבל אני הייתי בעצם שלוש שנים קבלנית. כשגמרתי את הבית, פתחתי את הסטודיו, ולפני שלוש שנים פרצתי לחו"ל.
"כשהצגתי בתערוכת 'דיזיינינג וודינג' ב-2008 בלונדון, הייתי הישראלית היחידה וכולם הרימו גבה, כאילו מה אני חושבת לעצמי. כך היה גם כשפתחתי את הסטודיו. בעלי, שהיה תמיד לצדי, נתן לי גיבוי מלא, אבל הסובבים וחברים טובים שלו אמרו לו, 'מקסימום חצי שנה ואשתך סוגרת את המקום'. הנה, עברו 20 שנה, ואני פה והם אוכלים את הכובע".
- המהלך שלך קצת לא שגרתי. את עדיין עובדת מסטודיו בתל אביב. לא פתחת בוטיק, לא רשת, ומצד שני בחו"ל את עושה חייל.
"הבסיס להשתלשלות הזאת הוא הרצון שלי שיכירו אותי. בניתי לי קהל לקוחות נאמן, שמכיר אותי מצוין, ואז החלטתי שאני רוצה לנסות גם חו"ל. רציתי, ועשיתי.
"נכון, טרם סיימתי את ההתרחבות שלי בארץ, וגם כאן יש לי תוכניות. אין לי שאיפה לפתוח בארץ חנות, אלא להישאר בתחומי הסטודיו האינטימי והייחודי. חנות זה לא אני. אני אוהבת את המפגשים המתואמים, האינדיווידואליים, עם הלקוחות. תביני, אני לא עושה בגדים, אני עושה עבודה אומנותית, זו הנקודה החשובה. זה לא עוד בגד.
"לעשות קוטור זה לא רק בגד, אלא זה לפי הזמנת הלקוח, והבגד נולד לאחר הרבה שעות של עבודה והשקעה. אפשר לעבוד על בגד כמה ימים ואפשר לעבוד על בגד אחד חודש שלם ויותר. לכל בגד אני נותנת את תשומת הלב שלו, את הייחודיות שלו, את כל כולי. לכן יש לי קהל לקוחות שחוזר אליי, גם בארץ וגם בחו"ל".
"החיים לא ביג דיל"
שום דבר במראה האלגנטי והמטופח שלה לא מסגיר את גילה (60 פלוס). "אני מאמינה שמי שכל היום מתעסקת עם עצמה, בסוף נראית קטסטרופה. צריך להיות מטופחים, אבל לא מעבר". היא גדלה בתל אביב, בבית דתי, ומאז ומתמיד נמשכה לעבודות יד ורקמה. מבין ארבעת ילדיה, שניים עובדים בחברה המשפחתית "המפעיל", ורק בתה הצעירה, ליהי, הלכה בעקבותיה, סיימה שנקר, ונחשבת בארץ למעצבת צעירה ומוכשרת.
בכל פעם שעולה שמו של בעלה, יוסי צבילינגר, שמת לפני כשנה וחצי, עיניה מצטעפות בדמעות. "חשבנו פעם שהחיים הם ביג דיל, נכון? מסתבר שהם לא. לוקח לי המון זמן להתאושש, ואני משתדלת להיות אופטימית".
- מה עושים לך הגעגועים?
"אנחנו תמיד מתגעגעים לעבר, והאופנה היא חלק מזה. היחיד ששמעתי עליו שכנראה אין בו געגוע, זה לואי ויטון. לא מזמן סיפרו לי שהוא שורף את הבגדים שנשארים לו בתום העונה".
- היית חברתה הקרובה והמעצבת של לאה רבין. השנה ציינו עשור למותה.
"לאה הייתה אישה יוצאת דופן, והיא חסרה לי. היא הייתה מעין ג'קי אונסיס הישראלית, והיופי והאלגנטיות שלה לא היו רק חיצוניים. יצא לי לבלות איתה הרבה בנסיעות ובערבי התרמה, ואני זוכרת עד היום את ההתבטאויות האינטליגנטיות שלה באנגלית קולחת, שתמיד תובלו בחוש הומור עדין, היא הייתה סוחפת ומרתקת.
"הגענו פעם לווינה בשעת צהריים, לקראת אירוע בערב. אני נפלתי מעייפות, היא רצה למוזיאון. היו לה כוחות בלתי רגילים. כשהיא חלתה, זה נעלם. היא סבלה מכאב, והכחישה את המחלה".
אנו חוזרות לאופנה, לקולקציית אביב 2011. "את ההשראה שאבתי מהביקור בגלריית ליטבק, בעיקר מפסלי הזכוכית של הפסל הצ'כי ואצלב ציגלר. למחרת ידעתי שאני הולכת להשתמש בהשתקפויות האור בקולקציה".
- דווקא עכשיו, כשאת לבד, את מתרחבת?
"כן, כי אני זקוקה לעבודה קשה. הרי אף אחד לא מכין אותך לדעת איך זה לחיות לבד, ואת לא מדברת עם הילדים שלך על זה, כי זה יצער אותם. לפחות אני מתנחמת בעובדה שיוסי ואני חיינו טוב, שעשינו את הכי טוב, וביחד.
"עכשיו דברים הולכים לכיוונים שסימנתי. במאי תהיה לי תצוגת אופנה גדולה בניו יורק, ובקרוב יראו בדבלין את שמלות הכלה שלי. תראי את גיליון יולי של 'ווג' - יש פה חליפת שאנל, ארמני, והנה ז'קט של מירה צבילינגר. כל זה בלי יחסי ציבור, בלי כלום. רק מזה שמכירים ואוהבים את העבודות שלי".
גוף, נפש, רוח
כושר: "פעמיים בשבוע עושה תחנות בחדר הכושר. בנוסף, משתדלת לצאת להליכה בשבתות".
משמעת תזונה: "לא אוכלת דברים מטוגנים, כמעט ולא אוכלת בשר. בכל השאר - המוטו שלי הוא לאכול מהכול, אבל מעט. מקפידה לצרוך את כל אבות המזון. יש לי חולשה למתוקים, ואני לא מוותרת עליהם, וגם בתחום הזה אני מנסה ללכת על מנות קטנות. אני מכורה לעוגת הגבינה של אורנה ואלה ולגלידת מוקה של 'וניליה'. בארוחה המשפחתית של יום שישי, הבן שלי יודע שכשהוא נכנס עם מיכל גלידת מוקה, אני מיד מתמוגגת".
שגרת טיפוח: "פעם בחודש הולכת לקוסמטיקאית. מקפידה על קרם לחות איכותי. לכל השאר אחראי הספר שלי, אבי רז, מכיכר המדינה. כבר שנים אני מסתפרת אצלו, ובכל מקום שאני מגיעה אליו שואלים אותי מי מסדר לי את השיער. הנה התשובה לכולם: הוא ולא אחר".
מסעדה מועדפת: "הוטל מונטפיורי. התפריט שם מתאים לי מבחינת אסטרטגיית הקולינריה שלי - אוכל לא מתובל מדי, פשוט, בריא, לא מסובך מדי וטעים מאוד".
קפה ראשון: "במשרד, בערך ב-11:00 בבוקר. אני עובדת, לא נוהגת לשבת בבתי קפה, ואם כן, אני שותה גם את הקפה בהוטל מונטיפיורי".
אירוח: "אוהבת לארח, אירוח אינטימי וספונטני. בדרך כלל המשפחה מגיעה בסופי שבוע, וגם חברים. יש לי רתיעה מאירוח המוני".
חברים: "יש לי חברים מזה שנים, ואני אוהבת להרים אליהם טלפון בשבת בבוקר ולהזמין אותם לצהריים אצלי. פותחים בקבוק יין, אוכלים ונהנים מהחברה".
ספר טוב: "'חלקת אלוהים הקטנה' של ארסקין קולדוול. הספר יצא ב-1958, אני קראתי אותו לפני שנים, והוא נחרט אצלי כרומן נוגע ללב".
מוזיקה קלאסית: "שופן, באך, מוצרט. אוהבת גם מוזיקה ישראלית וגם מזרחית".
אופרה: "בעיקר את 'מאדאם בטרפליי' של פוצ'יני, אבל גם את 'נבוקו' ו'אאידה' של ורדי".
מחול: "אוהבת לראות ולרקוד ריקודים דרום אמריקאיים. אמנם כרגע אני לא רוקדת, אבל בהחלט יש אפשרות שאעשה זאת בעתיד".
פייסבוק: "יש לי 750 חברים, רובם לצורכי עבודה. האסיסטנטית שלי רשמה אותי, ואני משתמשת בו ככלי עבודה".
כתבות
ני"ע
