סיגלית לנדאו: כדי להכין תערוכה טובה ולייצג את ישראל אני צריכה כסף והרבה

בשבת האחרונה ניצבה סיגלית לנדאו בסלון של רני והילה רהב, חייכה, התנשקה ולחצה ידיים, ככלת השמחה המקבלת את אורחיה. האירוע: מכירה חגיגית של יצירותיה. באו לברך ולרכוש: דליה רבין, יולי תמיר, בני שטיינמץ, דורון סבג, אבי טיומקין, ישי דוידי ועוד מאושיות המשק הישראלי. המטרה: גיוס כספים לתערוכת הביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה.

לנדאו (41), הבולטת באמני הדור הצעיר בישראל, נבחרה לייצג את המדינה בביאנלה, שתיפתח ביוני 2011 ותימשך 6 חודשים. לנדאו היא מהאמנים הבודדים שזכו לכבוד הזה פעמיים. בפעם הראשונה הציגה בביאנלה ב-1996, מיד עם סיום לימודיה בבצלאל, בתערוכה קבוצתית שאצרה שרה ברייטברג סמל. מאז זכתה בפרסי אמנות ישראליים ובינלאומיים והציגה תערוכות יחיד פורצות דרך, בין היתר ב-MOMA בניו יורק וב-KW בברלין.

כעת היא טורחת על תערוכת יחיד לביתן הישראלי בגני הביאנלה בוונציה. מיצב רחב היקף בסגנונה הידוע, הכולל צילום פיסול וידאו והצבה בחלל. ולצורך זה צריך כסף. הרבה כסף.

כותרת התערוכה שתציג לנדאו "הרצפה של האחד היא התקווה של האחר" היא משחק מילים פרטי שלה על האמרה האנגלית: One man's floor is another man's ceiling. התערוכה עוסקת בתלות ההדדית של בני אדם באשר הם. כדרכה תמיד היא משתמשת בחומרי החיים - מים (נושא הקרוב לליבה של ונציה), אדמה ומלח. עבודתה אמנם פוליטית, כתמיד, אך היא בעיקר כלל-אנושית, עוצמתית ומעוררת תגובה "מהבטן". הניתוח הרציונלי נכנס לפעולה בשלב הבא, ואינו מאכזב.

לנדאו מגובה בצוות בינלאומי שתומך בה, שני אוצרים, אילן ויזגן הישראלי וז'אן דה-לואזי הצרפתי, והגלריסטים קמל מנור מפריז ונעמי גבעון מתל-אביב. אחרי שנים שבהן עבדה עצמאית בשטח ניכר בה שהיא נהנית להתרפק על הגב שמקנות לה הגלריות. מה גם שכאמנית ישראלית-בינלאומית היא מרגישה בנוח עם "אימא ואבא" בין שתי ערים.

עם קצת עזרה מרני רהב

התקציב הישראלי לביאנלה עומד על מיליון שקל, מחציתו ממשרד התרבות ומחציתו ממשרד החוץ. "זה נשמע הרבה, אבל מזה צריך להוריד יותר מ-80% שהולך על התחזוקה של הביתן והשינוע והביטוח והשכר לעובדים - למשל 6 שומרים שמקבלים יותר מ-100 אירו ליום במשך חצי שנה", היא אומרת בשיחה עם "גלובס".

וכל זה לפני שכר לאוצרים ונסיעות הכרחיות ואיש אינו מדבר על שכר אמן. כך שבפועל לא נשאר לה כסף להפקת עבודות חדשות לתערוכה. "אני מאמינה שאף אחד לא רוצה לבוא לוונציה כדי לראות מיני רטרוספקטיבה של עבודות ישנות שלי. וכדי להכין תערוכה טובה אני צריכה לגייס כסף. והרבה".

לנדאו מנסה לגייס 350 אלף דולר, זהו הסכום שנחוץ להערכתה למחקר ולביצוע של הפרויקט. סכום זה יאפשר גם שכר הולם לאוצרים ולה (בשלב זה עובד אילן ויזגן תמורת שכר "מצחיק", כדבריה).

את המכירה בשבת ארגנו לנדאו ורהב "אחרי חצי שנה שאני עסוקה בגיוס חסויות ותמיכות במקום שאוכל להתרכז בעבודה - התייאשתי. הלכתי לרני כיוון שהוא מקושר לחברות כלכליות גדולות, אבל גם הוא אמר שיהיה קשה למצוא תמיכה וכך עלה רעיון המכירה. היה אירוע מדהים. רני והילה אירחו באופן מאוד אקטיבי והביאו עוד ועוד אנשים באמצע היום", היא אומרת בהערכה.

אני לא שודדת

עבודותיה של לנדאו מוערכות בין מאות דולרים (להדפס) ועד מעל ל-100 אלף דולר ליצירותיה הגדולות ביותר. בשנה שעברה נמכרה "מכונת הכלים" ממיצב "חדר האוכל" של לנדאו תמורת 125 אלף דולר. במכירה בשבת היו הסכומים צנועים יותר. בין היתר נמכרו צילומים ופסלים. נמכרו פסלי ברונזה קטנים ו"אבטיחי אלמוות", מעין צנצנות אבטיחים שהיא חונטת במלח.

הגלריות המייצגות אותה ויתרו על שכרן, מרכז גוטסמן לתחריט בכברי תרם תחריטים של לנדאו למכירה, והיא מבקשת להודות לכל מי שקנה ומציינת גם את הסיוע של ארגון Artis, התומך בה לקראת הביאנלה.

"אין לי אופי של שודדת - בחיים, בחיים לא הייתי עושה מכירת עבודות שלי בשבילי. בזכות זה שזה לביתן יכולתי בכלל לעמוד באירוע כזה".

- מה מחיר השיא של עבודה שנמכרה?

"זה לא באמת חשוב. אנחנו גם לא רוצים לעסוק בסכומים שגויסו, אבל זה היה נחוץ. אילולא המכירה הזו היה לנו ביתן מאוד שחור. רק שמעכשיו הביתן הוא של סיגלית לנדאו ולא רק הביתן הישראלי".

- וזו בעיה?

"זו בעיה קשה. זה נושא שהולך יותר רחוק מאמן זה או אחר. כל אמן צריך לגייס כספים כדי לממן לעצמו את התערוכות, וחבל שזה נחוץ, כשאמן בביאנלה יכול באמת לעלות מדרגה, ולא להקדיש את זמנו לשאלה על עבודות שיימכרו".

- זה קשור לעובדה שבחרת לעבוד בארץ, לעומת אמנים ישראלים שעם ההצלחה הבינלאומית יצאו לעבוד בחו"ל?

"באירופה יותר קל לאמן כמוני. המימון הממשלתי עצמו יכול להיות תקציב דומה. אבל יותר קל לקבל חסות מגופים כלכליים וחברות גדולות, שמודעות לערך ולהישגים של אמנות. בחו"ל יש אפקטיביות רבה יותר של חסויות.

"היום יש אג'נדה של השקעה חברתית ולאמנות לא נשאר. זה לא בריאות, זה לא ילדים רעבים וזה לא אקולוגיה, אז הדירקטורים במועצות מנהלים לא חושבים שזה טוב לחברות לתמוך. אם לעידן עופר או לאיש עסקים אחר יש עבודות שלי ואז החברה הציבורית שבשליטתו תיתן לי תמיכה - היועצים המשפטיים חוששים שזה ייתפס כניגוד עניינים".