הפוך על הפוך

א. בעוד העולם כולו מסתכל על מה שקורה במצרים, אני הסתכלתי על מה שקורה בפתח-תקווה. עיר הולדתי. המקונדו שלי.

בקניון החדש בשכונת כפר גנים ג', מקום כעור וחסר אופי, נתקעה השבוע אישה במעלית השקופה למשך יותר משעה. לא נעים. אם כבר להיתקע במעלית אני מעדיף מעלית אטומה, ככה לפחות אפשר לחטט באף.

בכל מקרה, לפי עדות האישה בעוד היא לוחצת בלחץ על הכפתורים, רוב האנשים שבילו באותה השעה בקניון העדיפו לעמוד מולה, להצביע עליה ולצחוק על החוויה הלא נעימה שהיא עוברת.

מאחר שאני מעדיף לשפוט את בני עירי הישנה לקולא ולא לחומרה, אני יוצא מנקודת ההנחה שלא מדובר באנשים רעים שמצוקה של אדם כמוהם מצחיקה אותם, אלא שכל אחד מהם חשב לעצמו שמישהו אחר מטפל בבעיה ושהכול יהיה בסדר - תגובה אנושית מוכרת וידועה. מה גם שהכול באמת היה בסדר בסוף. האישה חולצה בשלום והלכה לחטט באף במקום שבו איש לא צופה בה.

ובכל זאת. מוכרחים להודות שיש הבדל בין לא לעזור לבן אדם בצרה - אחרי הכול, כמה מאיתנו הם טכנאי מעליות מוסמכים שיכולים לעשות משהו בנידון - לבין לעמוד מולו ולצחוק לכאבו. כאן עובר הגבול בין התנהגות אנושית סבירה אם כי לא מומלצת (לחכות שמישהו אחר ייקח אחריות) - לבין התנהגות מחורבנת לפי כל קנה-מידה (לעג לחלש).

כאן אפשר גם למצוא יותר מנמשל אחד למצבנו: הקניון הסטרילי שהוא מקדש של צרכנות טיפשית וריקנית, נטולת חיים של ממש, חיים שניתן למצוא רק ברחוב; המעלית השקופה שהיא מעין הד לתוכניות הריאליטי שגם בהן אנחנו, כלומר אתם, מסתכלים על אנשים במצוקה שתקועים באיזה מקום ובמקום לנסות ולעזור להם, או לפחות לעזור לעצמכם ולכבות את הטלוויזיה, אתם מעדיפים להצביע עליהם ולצחוק.

וכמובן, העובדה שהמעלית נתקעה - שזה בדיוק מה שקורה לכל המדינה הזו. תקועה. וגם זה שכל אחד מתנחם בעובדה שמצבו של מישהו אחר גרוע יותר. ממה הם היו מבסוטים כל-כך, כל האנשים בקניון? הם הרי חיים בפתח-תקווה! אבל מבחינתם העובדה שמישהו לא רק בפתח-תקווה אלא גם תקוע בה בתוך מעלית שקופה שבתוך קניון היא גלגל הצלה.

עצוב.

ב. אתם יודעים שאני לא אדם דתי, אבל לפעמים גם אני עומד נפעם אל מול כוחו המאגי של צירוף המקרים. לא עברו 4 ימים מתקרית המעלית, ואותה השכונה, כפר גנים ג' בפתח-תקווה, קיבלה את העונש שלה - מכת זבובים בקנה-מידה תנ"כי.

מאות אלפי זבובים, אולי מיליונים, מי סופר זבובים, הסתערו על בתי השכונה, על גני הילדים ועל מגרשי השעשועים. ממש כמו בספר שמות. הם נכנסו למאכלים שבצלחות, הסתבכו בשערות שעל הראשים, הזדווגו בהמוניהם על אדני החלונות, מילאו את המכוניות והביאו איתם כל מיני חולרות ואמבות ותולעים טפיליות שלא נדע, ומחלקת ההדברה של העירייה לא יכלה להם. כי מי יכול על הגורל.

אני מקווה מאוד שלמדת את הלקח שלך, פתח-תקווה. אני מקווה שכל אזרחי המדינה ראו והפנימו. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אל תצחק על אדם במצוקה - אחרת תיאלץ לפלות זבובים משערות ילדיך. זה הכול.

ג. ומפתח-תקווה בחזרה אל המדינה. מאחר שיש לי שוב תקלה באינטרנט אני לא יכול למצוא את השיר היפה של יהודה עמיחי, אבל מהזיכרון הוא אומר משהו כמו שהאדם חי את חייו על המקף, המפריד או המחבר, בין שנת לידתו לשנת מותו.

בפרפרזה שאני בטוח שאני לא הראשון שנוקט אותה (מקוריות אף פעם לא היתה ערך מוביל עבורי, אני מעדיף לשבת על כתפי ענקים ולנדנד את הרגליים כפעוט), ניתן לומר שאנחנו - האזרחים הטובים של המדינה הזו - חיים על המקף בין הבעיה החברתית לבעיה הביטחונית.

יותר מזה, ניתן לומר שהבעיה החברתית - פערים, אפליה, אלימות, הדרה וכל זה - היא בת-ערובה של הבעיה הביטחונית. ואפילו יותר מזה מהיותר מזה הקודם, ניתן לומר כי השתיים מאפשרות זו את זו; אף פעם אי-אפשר לעשות מהפכה חברתית מפני שעוד רגע פורץ לו איזה עימות מול מבקשי נפשנו (חלקם אפילו פורצים, מעשה שטן, רגע אחרי שהשד החברתי מרים את ראשו); ומהצד השני, התיאבון הגדל תמיד של מערכת הביטחון שלנו מונע טיפול שורש בבעיות החברתיות שלנו.

המבט המופנה החוצה - דרומה, צפונה ומזרחה - לא מאפשר לנו להביט קצת יותר פנימה. אין בזה שום דבר שמאלני או ימני, זה פשוט המצב, אם כי ניתן לומר שהימין מרוויח מזה יותר. עובדה שמערכות בחירות מוכרעות כמעט תמיד על ירושלים ולא על שכר המינימום. עובדה שבראש המדינה הזו עומדים יותר גנרלים מעובדים סוציאליים.

ד. אבל אולי עכשיו, כן, בדיוק עכשיו, זה הזמן למהפכה חברתית. המזרח התיכון בעיצומה של טלטלה חברתית סוערת. שכנינו מתעסקים בעצמם ובמצבם הגרוע עד למאוד, שוטפים את הרחובות ונפטרים מהדיקטטורים שלהם.

זה לא יהיה הימור פרוע מדי לשים את הכסף על זה שהמהומות יתפשטו גם למדינות נוספות, כמו סוריה ולבנון. זה יפה לראות, גם אם לפעמים קצת מפחיד.

אז אולי עכשיו זה הזמן שלנו להשתלב במרחב, להיות קצת יותר כמו השכנים, לנצל את העובדה שהם מתעסקים בעצמם ואת זה שבעתיד הנראה לעין לא תהיה להם אנרגיה לתקוף אותנו, ולהתחיל להתעסק קצת יותר בעצמנו ובמה שמטריד, או צריך להטריד, אותנו.

כן, אני יודע שמנהיגינו כבר ממנפים את המצב להגברת תחושת הפחד ומנסים לתת לכם תחושה שבעוד רגע כל זה פונה נגדנו, מה שייתן להם עוד זמן להמשיך ולדפוק אותנו. אבל אני מהמר שזה לא יקרה, והאינסטינקטים שלי טובים לא פחות משלהם.

אחרי הכול, עובדה שאף אחד מהם לא ראה את זה בא, אז שלא ישחקו אותה עכשיו מומחים גדולים. וחוץ מזה, יש לנו צבא חזק שיוכל להתמודד מול איום אמיתי מבחוץ, בואו ונתמודד אנחנו עם האיומים האמיתיים מבפנים.

בקיצור, חברות וחברים - זה הזמן למהפכה חברתית בישראל!

ה. אבל אז, תוך כדי שאני מתכנן את העלייה על הבריקדות וחושב מה ללבוש להפגנה ההמונית, פתאום אני תופס את עצמי. טמבל! אתה לא רואה שאנחנו בישראל כבר בעיצומה של מהפכה חברתית? כסיל! אתה לא רואה שאנחנו משתלבים במרחב הסוער של המזרח התיכון כמו ענקים?

הרי כשאתה מסתכל על המצב בעיניים מהפכניות פקוחות, אין ברירה אלא להודות בעובדה שישראל עמוק בתוך מהפכה חברתית. נכון, אין בה הפגנות המוניות ועוצר והרוגים וזרנוקים ואסירים נמלטים, ואין בה טנקים ברחובות והאינטרנט עובד כסדרו פחות או יותר; נכון, היא לא באה רק מלמטה אלא מונהגת על-ידי חברי כנסת, אבל מהפכה חברתית ועוד איך.

הבעיה היא שאני, וגם אתם, בצד המפסיד של המהפכה החברתית הזו. ישראל של 2011 עוברת מהפכה רעה, לאומנית, גזענית, אלימה, מפלה, משתקת, אנטי-דמוקרטית, מסתגרת, מתבדלת. כל החוקים והוועדות והפערים המעמיקים והדרת המיעוטים והגירוש - לזה, חברות וחברים, קוראים מהפכה.

ו. הביטו: כל מה שאנחנו אומרים על השכנים שלנו, כל הדברים שמתרחשים אצל שכנינו ומעוררים את חששם של המומחים לכאורה שלנו - מתרחשים גם אצלנו, כמעט אחד לאחד. אנחנו מפחדים מהקצנה דתית במצרים - זה קורה אצלנו.

אנחנו חוששים מעליית רגשות לאומניים - זה בדיוק מה שקורה אצלנו. אנחנו מדברים גבוהה-גבוהה על מצב הדמוקרטיה והחירות אצל שכנינו - אבל פוגעים אנושות במצב הדמוקרטיה והחירות אצלנו. רק השבוע פורסם סקר שלפיו רוב הישראלים מוכנים להגבלת חופש הביטוי.

אנחנו חוששים מהשנאה המופגנת כלפינו - אבל הפכנו את השנאה לרגש המוביל אצלנו בבית. אנחנו מודאגים מהפוליטיזציה של הצבא אצל שכנינו - ואצלנו ממנים אלופים לפי מידת החשק שלהם להפציץ את איראן. אנחנו נכנסים להתקף חרדה בכל פעם שמפגינים במדינות ערב צועקים שהם שונאים את ישראל - אבל אצלנו "מוות לערבים" הפך להיות האהלן וסהלן החדש.

אנחנו חושבים שאנחנו מסתכלים בחלון ורואים אותם, אבל זה לא חלון. זו מראה. מי שמשתקף שם זה אנחנו.

 דרור פויר

הרהור

כל הדברים שמתרחשים אצל שכנינו ומעוררים את חששם של המומחים לכאורה שלנו - מתרחשים גם אצלנו.