ניחוח ישן-חדש

"להתבגר זה ללמוד לבטא במילים את מה שהיית כילד". בשביל משפט כזה שווה לרכוש אלבום שלם, מה גם שכל מה שמתרחש באלבום סביב לו כמעט מצוין. לא משנה אם האמירה הזו בשיר "נקודה על המסך" שאולה או שהיא הברקה מקורית של מייק סקינר, האיש שהוא ה"סטריטס". באלבומו החמישי סקינר רק מחדד יותר את הייחודיות הפלאית של הכישרון והעבודות שלו.

מי שהיה היוצר המקורי ביותר באנגליה של העשור שעבר, ישחרר בשבוע הבא את אלבומו האחרון תחת הכותרת הלהקתית הזו, שאיתה היה לאחד המוזיקאים היותר פופולאריים שם. סקינר סוגר כמעט עשור לפעילות, בו נחשב לחדשן ולמציף זרמים מוזיקליים חדשניים מלונדון אל מצעדי הפזמונים, ומצד שני אחראי לכמה בלדות פופ קלאסיות כמו Dry your eyes המקורי שלו והגרסה שלו ל-Your song של אלטון ג'ון.

סקינר הודיע מראש שינטוש את "הרחובות" בתום חמישה אלבומים , כדי להקדים ולא ליפול למחזור עצמי, לטרחנות ולשקיעה יצירתית. והוא מקדים מאד תרופה למכה משום שאם לשפוט לפי עבודותיו, הבינוניות טרם נצפתה באופק. להפך. "האם אני הורג את הזמן או שהזמן הורג אותי?" הוא שואל בשיר אחר, אבל סקינר מעולם לא בזבז את זמן מאזיניו. בהאזנות ל"מחשבים ועצבונות", תרגום חופשי לשם המוצר החדש שלו, נדמה שלו הוציא אותו כאלבום בכורה, היה זוכה ללא פחות השתאות ותשואות מאלו שעורר לפני עשר שנים.

מעבר לסיפורים הקצרים והמבריקים במילים, מעבר לגישה המוזיקלית עתירת הדמיון, ספק אם קם בפופ מגיש שירים שהצליח כמותו להפוך את נכותו למעלה. איזו נכות? לסקינר אין שום כישורי שירה ושום איכויות של ראפר שיכול להטעין במילים כוח וקסם וכריזמה ומשקל וחושניות ומסתורין. סקינר הוא הבחור הלבן הממוצע, הנעבעך, והוא משתמש בדיבורו החד גוני, המונוטוני, המעט מופנם וכמעט מתנצל שלו, בחזית יצירות פופ כשהוא בו-זמנית לגמרי חדשני וממזרי בצליליו ומקורותיו, ולגמרי נגיש, חם, צנוע. ה

וא הכל-אדם של העידן הדיגיטלי, מוזיקאי ענק שלבטח אינו מלחין דגול ושהכי רחוק שאפשר מזמר. וסקינר מפסל מכישוריו ומוגבלויותיו ישות אמנותית כובשת, עתירת טוב-לב ושנינות, שקשה שלא להתיידד איתה. מסקרן נורא לאן סקינר יתפתח בשלב הבא, הפוסט-סטריטס שלו. בינתיים הוא משמר מאזן מרשים במיוחד של ותק ומצוינות.

כמה ענוג הוא

ובקצה הפופי השני, הכמעט קוטבי לסקינר באלבומו הלהקתי האחרון, נמצא אלבום הבכורה היפה של חמישייה מליברפול שמוציאה שם מצוין גם לשמרנות. נואל גאלאגר יוצא אואזיס ביקש מהזמר וכותב השירים של "להקת החול" דיויד מקדונל להיות גיטריסט מלווה שלו, ועורר באנגליה גל שמועות כאילו שה"סנד בנד" יהיו להקתו החדשה. טוב שהשמועות עזרו לדחוף אותם.

את שמה קיבלה הלהקה מבנו של מקדוגל, אבל מרבית תכני השירים עוסקים בשברון הלב שלו בעקבות פרידה מאהובה, אולי אם בנו ואולי לא. אבל היופי מגיע פחות מהמילים ויותר מכל מה שמסביב. מקדונל מעיד שההשפעות הגדולות עליו הן של ניל יאנג וריצ'ארד האוולי, ואכן הוא קרוב להישמע כמו ההרכב הכי מסחרי של יאנג עם קרוסבי סטילס ונאש. וגם קצת כמו האוולי ולהקת ה"קוראל" בני עירו שגם מתמחים בפופ גיטרות נוסח שנות ה-60 וה-70, ומעט כמו ה"פליט פוקסס", ולרגעים כמו בק באלבום הכי פופולרי שלו בישראל, Sea change.

זה נורא יפה וענוג, עם גיטרות אקוסטיות וחשמליות מעודנות ופיוטיות, ויש כאן גם שיחוק מבריק בצליל. בחלק מהשירים ניתן לשמוע פסיעות אנשים המתהלכים ברקע, גיטרות שמונחות על הסטנדים שלהן, אפילו ציפורים מצייצות. האווירה הביתית אינה מקרית.

כשהלהקה פנתה לחברות התקליטים, אלו התלהבו מההקלטות הביתיות דלות הערוצים והאמצעים כפי שהן, ושכנעו את חברי ההרכב שבידיהם לא סקיצות לתקליט אלא כבר מוצר מוגמר. נורא יפה להשתמש בדוגמה של "לאורך כל הלילה" ולטעון בשבח ההקלטות דלות התקציב ועתירות הרוח, אבל זה לא יהיה מדויק. כמו שלא כל מי שישקיע הון עתק בהקלטותיו יישמע בהכרח כמו האמנים העשירים ביותר, כך לא כל מי שיבחר באופציית הביתיות יתרגם את עצמו לערוצי ההקלטה באופן כה משכנע, אורגני ונוגע כמו החבר'ה מהחול של ליברפול.

זה אלבום שהיה יכול להיווצר בכל אחת מ-40 השנים האחרונות, ואיכשהו בכלל לא נשמע רטרואיסטי או משועבד לעבר. שירים כמו open yout wings ו-The Gift And The Curse הם פולק-רוק מהדרגה הגבוהה ביותר.

בסוגים אחרים לגמרי של גישה היו יכולים לטפל בהם גם רדיוהד או ג'יימס בלייק, ואז אולי היו נוספים לשירים ערכים של מקוריות וחדשנות. אבל היופי כאן נובע מכך שכמו מייק סקינר, גם מקדונל הוא מתקשר נהדר של הלב שלו. סקינר עושה את זה עם מחשבים ודיבור לכאורה אגבי, ומקדונל עם גיטרות מלנכוליות ושירה מרוגשת. לאחד יש חדשנות שהפכה לקצת ותיקה, ולשני שמרנות שרק כעת יוצאת לצעדיה הראשונים בעולם. ולשניהם מגיע להגיע לאוזניים שלך.