אם מישהו רוצה להעריך מה הסיכויים שהממשלה תפעל להקטנת מס הדלק, הוא יכול למצוא אותם בסקר מרתק שערך ארגון מנהלי הכספים של החברות הגדולות במשק במאי 2008. באותם ימים נסקו מחירי הדלק לשיא של 150 דולר לחבית - אם כי מחירי הדלק בתחנות היו נמוכים מרמתם היום.
בסקר לקחו חלק 109 חברות במשק, שמחזיקות בחלק נכבד מצי הרכב הצמוד בישראל והוא חשף כמה נתונים מרתקים. כך, למשל, התברר שממוצע הקילומטרים השנתי ברכבים הפרטיים של החברות, שלקחו חלק בסקר, עמד על כ-31 אלף קילומטר בשנה - פי שניים מהממוצע בקרב בעלי כלי הרכב הפרטיים בישראל. עוד כ-25% מרכבי הציים נוסעים בין 35 אלף ל-50 אלף ק"מ בשנה ורק פחות מ-5% נוסעים עד 19 אלף קילומטר בשנה.
הסקר סיפק גם הסבר מעשי לאותה נסועה מרשימה: 90% מהחברות, שהשתתפו בסקר, דיווחו כי הן נושאות בכל עלויות הדלק/נסיעה של העובד. רק 10% מהן הטילו מגבלות, סמליות בדרך כלל, על היקף הנסועה, דוגמת "מדרגות המבוססות על מרחק הבית מהעבודה פלוס מכסה נוספת של 2000 קילומטר בחודש". באותם ימים גם דיווחו כ-80% מהחברות כי הן כלל לא בוחנות להטיל הגבלה על צריכת הדלק.
15 אלף רכבים ממשלתיים
בישראל יש כיום כ-300 אלף "רכבי חברה", שמהם כ-200 אלף כלי רכב הם רכבי ליסינג. המשמעות של נתוני הנסועה הממוצעת היא שמשקלם בכלל הנסועה השנתית הארצית בפועל - ומן הסתם גם בצריכת הדלק - הוא כפול מזה של בעלי הרכב בסקטור הפרטי. כלומר צרכני הדלק הגדולים ביותר לא משלמים עליו כלל.
עכשיו הביאו בחשבון, שעם מקבלי הרכב הצמוד בארץ נמנים רוב מקבלי ההחלטות ובעלי ההשפעה הפוליטית-כלכלית במשק. אין כיום כמעט מנהל בדרג זוטר ומעלה בחברה, במגזר הציבורי או הפרטי, שלא נהנה מהטבת רכב צמוד. חלקם אמנם פוגשים אישית את חשבונות הדלק במכונית השנייה או השלישית במשפחה, אבל הפתרון הנפוץ בציים הוא להעביר את עיקר משקל השימוש המשפחתי לרכב "המסובסד".
אפשר לחדד את הנקודה הזאת אם מסתכלים מה קורה בצי הרכב הצמוד הפרטי הגדול ביותר במדינת ישראל. רוצים לנחש למי הוא שייך? נכון, למדינת ישראל. המדינה, על שלוחותיה השונות - מינהל הרכב, צבא, משטרה, משרד הביטחון ועוד - מפעילה כיום צי ענק של קרוב ל-15 אלף כלי רכב פרטיים, שרובם המכריע רכבי תנאי שירות צמודים לעובד. עם מקבלי הרכב הצמוד נמנים, כמובן, כל הפקידים הממשלתיים בדרג הביניים ומעלה, חברי הכנסת, השרים ועוד.
ממוצע הנסועה בכלי הרכב הצמודים הממשלתיים (לא רכבי עבודה) עומד על כ-40 אלף קילומטרים בשנה ולא מוטלות עליהם מגבלות ריאליות של צריכת דלק. הצבא אמנם הכריז על תוכנית בנוסח "נוסעים באחריות" בכלי הרכב הלבנים שלו אולם גם שם "מגבלת הצריכה", שמעבר לה נחסמים הדלקנים, מתייחסת לנסועה גבוהה כמעט פי שניים מזה של הממוצע השנתי ברכבו של האזרח הקטן.
ומי מממן את הוצאות הצי הממשלתי הזה ואת צריכת הדלק שלו? משלמי המסים כמובן. אמנם חלק מהמס על הדלק של רכבי המגזר הציבורי "עובר מכיס ממשלתי אחד לאחר", אך עדיין, בתחשיב הכולל, עיקר הנטל הוא על התקציב.
פתגם פוליטי עתיק יומין אומר ש"כדי שמחאה ציבורית תישמע, מקבלי ההחלטות צריכים להרגיש את המצוקה בכיסם הפרטי". לפיכך אם מישהו מצפה, שחברי כנסת ישכבו על האספלט של כביש החוף כדי לחסום את מס הדלק, כפי שעשו לפני כמה שנים במקרה של מס שווי השימוש שפגע בכיסם, הוא יכול להמשיך לחכות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
