"לאדם יש זכות בעלות על דירה שרכש לפני הנישואים"

בעבר קבע הדין כי נכס מקרקעין (למשל, דירה) הנו בבעלות מי שרשום בספרי המקרקעין (בטאבו) כבעליו. דין זה חל בעבר גם על בני-זוג, ללא קשר לשאלה מתי נרכשה הדירה, האם הם התגוררו בה יחדיו וכו'.

ברבות השנים השתנה הדין. הגיעו הדברים לידי כך שהרישום בספרי המקרקעין אינו חלוט עוד. במסגרת הליכי גירושים מוסמך בית המשפט לקבוע כי הזכויות בדירת מגורי בני-הזוג המסוכסכים משותפות לשניהם, גם אם אלה רשומות אך ורק על-שם אחד מהם. לשם כך על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומה של כוונת שיתוף בדירה אצל בני-הזוג.

הדינמיקה של שינוי הדין, כאמור, מובילה לפעמים להגזמה. החריג עלול להפוך לכלל. חוסר הצדק שנגרם בעקבות כך הוא משמעותי.

דומה שכך קרה בעניין, שהובא בפני שופטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון, חנה קיציס, עד שהגיע אל מפתנו של בית המשפט המחוזי במרכז ביושבו כבית משפט לערעורים.

מיכל ושאול (שמות בדויים) נישאו בשנת 1990, ובמהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים. במהלך כל שנות נישואיהם התגוררו מיכל ושאול בדירה, ששאול רכש לעצמו כ-4 שנים לפני נישואיהם. זו נרשמה כמובן, בסמוך לרכישתה, על-שמו בלבד.

חיי הנישואים של מיכל ושאול לא התנהלו על מי מנוחות, והגיעו הדברים לידי כך שבשנת 2005 נתגלע ביניהם קרע שלא היה ניתן עוד לאיחוי, והם נפרדו.

במסגרת תביעה שהוגשה על-ידי מיכל לבית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון, היא ביקשה כי ייקבע כי היא שותפה במחצית הזכויות בדירה.

השופטת קיציס קיבלה את תביעתה זו. היא קבעה כי מיכל אכן ראתה בדירה נכס משותף, וכי אמונתה זו לא התבססה רק על משאלת לב, כי אם גם על כך שבני-הזוג התגוררו בדירה ברציפות משך שנים רבות, ניהלו בה חיי שיתוף, ואף התכוונו לרכוש דירה משותפת בכספי תמורת הדירה.

"נראה לנו כי קביעה זו מרחיקת לכת", קבעו שופטי בית המשפט המחוזי במרכז, מיכל נד"ב, אהרן מקובר וורדה פלאוט, בקבלם את הערעור על קביעה זו. לדידם, לא היה די בכך שקיציס האמינה למיכל, בהעידה כי בני-הזוג התכוונו למכור את הדירה ולרכוש, מתמורתה בצירוף חסכונות משותפים, דירה משותפת, גדולה או יקרה יותר.

נכס לא משותף

שופטי הערעור הזכירו כי על-פי הדין החל על בני-הזוג, עם פקיעת הנישואים זכאי כל אחד מהם למחצית שוויים של כלל נכסיהם, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואים.

בנוגע לנכסים כאלה, שנרכשו על-ידי אחד מבני-הזוג עוד טרם הנישואים, חלה ההלכה שלפיה רק במקרים חריגים ייקבע כי הם בבעלות משותפת של בני-הזוג.

"השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה - והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש - יצירת שיתוף ספציפי בדירה", אזכרו שופטי הערעור מפסיקת בית המשפט העליון במקרה אחר.

הוכח כי הדירה נרכשה על-ידי שאול עוד לפני הנישואים, וללא קשר אליהם, ללא משכנתא. לא הוכח כי הושקעו בדירה כספים כלשהם במהלך החיים המשותפים. הוכח כי יחסי בני-הזוג, במהלך שנות נישואיהם, לא התנהלו על מי מנוחות.

ועוד: לא הוכח כי לצד זאת שבני-הזוג חסכו כ-400 אלף שקל על מנת לרכוש דירה, התכוון שאול למכור את דירתו ולצרף את תמורתה לחיסכון לשם רכישת דירה חדשה, שתירשם על-שם שני בני-הזוג.

"בנסיבות העניין שלפנינו, לא מצאנו תימוכין עובדתיים לטענת המשיבה לפיה המערער יצר מצג לפיו הוא רואה את המשיבה כשותפה לזכויות בדירה זו", חרצו שופטי הערעור. "אנו סבורים כי המשיבה לא קנתה לעצמה זכויות בדירה, בדרך של השקעה הונית מצדה בדירה, או בדרך של כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף בזכויות בדירה. נטל ההוכחה בעניין זה הוא על המשיבה, ונטל זה לא הורם", המשיכו.

בקשר לכך ראו שופטי הערעור להדגיש כי הם אינם רואים עין בעין עם שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא, אשר בעניין אחר קבע כי כאשר בני-הזוג מתגוררים בדירה אשר אחד מהם הביא לנישואים, שעה שלבן-הזוג השני אין דירה אחרת, יוצר זה שהביא את הדירה מצג, שלפיו הדירה תהפוך לרכוש משותף, "וזאת משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו בפקיעת הנישואים".

לדידם של שופטי הערעור, התוצאה העולה מקביעתו של שפירא, שלפיה נטל ההוכחה מוטל דווקא על בן-הזוג שהביא עימו רכוש מלפני הנישואים, להראות כי הביע את דעתו באופן מפורש כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואים, עומדת בניגוד לחוק ולפסיקת בית המשפט העליון.

"אנו קובעים כי המשיבה איננה בעלת זכויות כלשהן בדירת המערער, ודין תביעתה בעניין זה להידחות", סיכמו השופטים. (עמ"ש 48671-05-10).