מחשבות על המדיה

1. יום רודף יום. דובר רבות על המפנה המסתמן בשוק התקשורת הישראלי, עם המעבר לרישיונות. בין שלל התאריכים שנזרקים לחלל האוויר יש את 2013, אז יוכלו זכייניות הטלוויזיה המסחרית לשדר על בסיס תשלום דמי רישיון, ומוצק ממנו הוא התאריך 2015, אז יסתיים הזיכיון על האפיק "22". אך יש מהמורה נוספת שעל הזכייניות לעבור עוד קודם לכן והיא קרובה מאוד - 2012.

הלא בסוף השנה הנוכחית צפויה להתרחש שוב האנומליה המגוחכת של תחלופת הימים בערוץ 2. קשת ורשת, שאמורות להיערך לעידן חדש ובו ישדרו אולי 7 ימים בשבוע, ייאלצו לשנות לחלוטין, שוב, את מבנה פעילותן, אשר אמור להוות הבסיס הכלכלי והתוכני עליו ייבנה עתידן.

רשת, שמנסה לייצב 3 ימי שידור, תקבל לידיה יום נוסף, ותידרש לספק מענה לשישי ולשבת החמקמקים. ואילו קשת, שעיגנה מוסדות טלוויזיוניים של סוף שבוע, תידרש לוותר עליהם ולנסות להגיע ליעילות כלכלית דומה, פשוט בין הימים ראשון לשלישי.

מיותר לדבר על צופי הטלוויזיה, שנדמה שאף אחד כבר לא נאמן להרגלי הצפייה שלהם. אך האם לא כדאי לעצור מראש את הירייה הזו, שתנקב שוב את הרגל, במיוחד לאחר שהמחוקק כבר קבע למעשה שכל שיטת הזיכיונות לא רלוונטית?

אפשרות אחרת, שצריכה להיות בהכשר רגולטורי, היא שקשת ורשת יתחשבנו ביניהן על היום הנוסף. לו רשת "תמכור" בקונסטלציה מסוימת את היום הרביעי שתקבל לזכיינית הבכירה, יכול הדבר להוות פתרון נוח לשתיהן.

קשת תמשיך להחזיק ברציפות האיתנה שלה בסופי השבוע, ואילו רשת תוכל כך לייצר מנגנון כפול לייצוב מצבה הכלכלי - גם לשמור על משאבים ראויים לשידור עתידי של 7 ימים וגם להכניס לקופתה עוד כמה מיליוני שקלים על בסיס שבועי.

הקושי ביוזמה כזו, עם זאת, מתגבר לנוכח העובדה כי לא די כאן בתמיכה של הרגולציה, אלא נדרש כאן גם רצון טוב מצד קשת וויתור על אגו מצד רשת.

2. רק רגע. רגע אחד לפני שהוועדה המיוחדת שבוחנת רגולציה על האינטרנט מגישה את מסקנותיה, הערה קטנה, ברשותכם. רבותיי, האם המסקנות שלכם נוגעות אך ורק לפיקוח על תוכן שמועבר על גבי הרשת, או שאולי החלטתם לעשות שינוי בפיקוח גם על תוכן שמועבר באמצעות הטלוויזיה?

היזהרו בבקשה מהנטייה הטבעית של רגולטורים הישראלים לעצב את העתיד לפי ההווה ולא לעצב את ההווה לפי העתיד. כי הרי אם המציאות משתנה באמת, ויש לתת לה מענה, אין טעם לשמר את הקבוע - הרגולציה החלה היום על גופי השידור - ולהוסיף עליו רגולציה דומה לשידורי אינטרנט. צריך לעשות חריש עמוק בכל תפיסת פיקוח השידורים בישראל.

ההתייחסות אל תוכן לפי הצינורות בהם הוא מועבר, כבר אינה רלוונטית. באותה מידה אפשר לקבוע הבדל ברגולציה כלפי תוכן שנצרך בפינות שונות של הבית, או בחוץ.

במילים אחרות, מסקנות ועדה שתתייחס רק לתוכן אינטרנטי, דומות למסקנות ועדה שתבחן את משבר המים בברז במטבח.

3. מי ייפול ראשון. התקשורת הביאה השבוע להפלתם של שני אישים, להבדיל כמובן. בישראל תרם "מעריב" במסירות מתמשכת לאי-מינויו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל ואילו במצרים, הרשתות החברתיות ליבו את הדחתו של חוסני מובארק. בשני המקרים, אפשר להניח, לא התקשורת היא שיצרה את המהלך, אבל היא שנתנה לו את הנפח הנכון והדרמטי ודחפה את הדחיפה האחרונה מהכיסא.

הצבה של שני המקרים זה לצד זה, מוכיחה את ההבדל במיצובם של כלי התקשורת במשטרים שונים. בעוד שבמשטר דיקטטורי, העיתונים הממוסדים מדברים בדרך כלל בשפתו של הממשל והרשתות החברתיות הן מקום לביטוי אמיתי וחתרני לרחשי לב הציבור, במדינות דמוקרטיות, נניח ישראל, המצב הוא הפוך.

כאן, הרשתות החברתיות הן זירה רחבת היקף, פתוחה ופעילה שהפכה להיות כה רועשת, מלשלשת מילים בטלות ומאמצים שיווקיים, עד שניסיונות להתססה ולהנעת מהלכים ציבוריים נבלעים בהן.

העיתונים, עם זאת, למרות חשיפתם היורדת, הם עדיין הפלטפורמות האמתיות לשינוי המציאות ולירי חצים מדויקים אל עבר השלטון. כעת נשאלת השאלה, במיוחד בהקשר של "מעריב", האם ככל שתתחדד התנועה לכיווני הניו-מדיה על-פני הפרינט, תאבד המדיה הזו את משקלה הכה חשוב בצורת המשטר שלנו?