מפגינים בפייסבוק

העולם הערבי בוער. אלפי אנשים יצאו אל רחובות תוניסיה, מצרים וירדן, תוך סיכון גבוה, כדי להפגין נגד משטרי הדיכוי. תגובת השליטים דומה בכל מקום: הפעלת יד קשה של כוחות הביטחון כנגד המפגינים; הטלת עוצר ושיתוק ערוצי התקשורת; מיסוך סלולרי ומניעת אס-אם-אסים; חסימת הגישה לגוגל, לפייסבוק ולטוויטר ולפעמים גם ניתוק כללי מהאינטרנט.

מדהים להיווכח שוב מהי עוצמתם של התקשורת, האינטרנט והרשתות החברתיות, ואיך הם נתפסים, ובצדק, על ידי משטרים רודניים כאיום על עצם קיומם.

ומה אצלנו, באומת ההיי-טק? לנו יש דמוקרטיה, אבל הממשל בישראל כבר מזמן לא מייצג את רצון העם. רוב הסטודנטים בישראל הם אנשים ששירתו בצה"ל, עושים מילואים ומתקשים לממן את שכר הלימוד ואת מחייתם. הם מקופחים מול הטבות מושחתות למגזרים שאינם נושאים בנטל, והסיבה לכך היא יכולתה של הממשלה בישראל להעביר החלטות בלתי דמוקרטיות על חשבון רוב המצביעים ובשם קדושת השלטון.

ומכיוון אחר, עריקתם של אהוד ברק ואנשיו ממפלגת העבודה אל מנעמי השלטון, היא חוסר ייצוג משווע של רצון הבוחרים, בלי קשר להזדהותם הפוליטית. תראו לי יותר ממאה איש בכל המדינה, שיצביעו עבור הסיעה ההזויה הזו בבחירות. אבל השיטה הפוליטית שלנו מאפשרת לקומץ ציניקנים שכאלה להעניק את עצמם כאתנן פוליטי לראש ממשלה, ששמח לנצל את כשלי השיטה כדי לחזק את שלטונו.

תחשבו גם על השחיתויות, הקשרים בין הון לשלטון, הפערים החברתיים הקשים, שנובעים לרוב משיקולים פוליטיים ותראו, שאנחנו חיים במשטר שאולי מקדש את פייסבוק וטוויטר ומאפשר לנו להשתעשע בנפלאות האינטרנט, אבל רחוק מלייצג את רוב העם.

ואולי דווקא האשליה הזו, של אין סוף דמוקרטיה וחופש הביטוי, היא זו שמאפשרת ל"מנהיגינו" להתנהל כנגד רצוננו? כנראה הם יודעים, שכל עוד אנחנו מפליאים להתלונן באמצעות מכתבי שרשרת באינטרנט, או שימוש במיליוני טוקבקים שנונים ומרירים, או כתיבה בפורומים וארגון עצומות אלקטרוניות שמצליחות להחתים אלפי אנשים אבל לא באמת משמעותיות; כל עוד אנחנו מפגינים ברשת, אין סיכוי שהמחאה שלנו תגרום לשינוי.

מתי בפעם האחרונה ראינו אצלנו מחאה אמיתית כנגד עוולות השלטון וציניות ה"מנהיגים"? איפה הפגנות ה-400 אלף? היכן הצעירים הזועקים, החוסמים כבישים, צועדים ברבבותיהם ברחובות, המפגינים למען מטרה אמיתית ונחושים שלא לשקוט עד שינועו אמות הסיפין במסדרונות השלטון הציני שלנו?

בשנה החולפת ראינו איך גם באירופה, ולא רק במשטרים מזרח תיכוניים חשוכים, יוצאים האלפים לרחובות. הם נלחמו על זכויות סוציאליות בצרפת, באיטליה הם השתוללו נגד השחיתות, ביוון התנגדו לגזירות הכלכליות.

אבל אצלנו, הוי אצלנו. אנחנו כותבים את המחאות שלנו, משתפים אותן בפייסבוק, מצייצים אותן בטוויטר, שולחים אותן בדואר אלקטרוני. אנחנו משתוללים ברשת אבל לא יוצאים לרחובות, ולכן "מנהיגינו" יכולים להיות רגועים לחלוטין.

אזרחי הדמוקרטיה היחידה במזה"ת רשאים להשתמש באינטרנט ככל העולה על רוחם. אבל מחאתם תמשיך להיתפס במסדרונות השלטון בישראל, שכבר מזמן לא מייצג את רובם, כציוץ דקיק, אולי אפילו מרגיז, אבל בטח שלא משנה כלום לאף אחד.

יזהר שי הוא שותף כללי בקיינן פרטנרס ומנהל פעילות הקרן בישראל