חורף של פטריארך

עיר הבירה לא ראתה מראות כאלה. המונים מילאו את שדרותיה המרכזיות, מניפים כרזות לטובת דמוקרטיה, תובעים את הסתלקותו של הנשיא. הם איבדו את הפחד, וכידוע אין לרודנות אויב גדול יותר מאשר המון ללא פחד.

ואו-אז, המשטר שיסה את המיליציה שלו בהמונים. האלימות לבשה צורה של "התקפות לילה מסתוריות על אוהדי האופוזיציה", דיווחה סוכנות הידיעות AP. התוקפים השתמשו ב"גרזנים, במאכלות, במקלות... רובם נשאו אלות, תרסיסי פלפל חריפים וכלי נשק מאולתרים אחרים". שבעה מפגינים נהרגו ביום הראשון.

לא, לא קהיר. הדיווח הזה התפרסם ב-19 ביוני 2009. הוא תיאר את טהראן. עד מהרה, המטוטלת חזרה ונעה לטובת המשטר. הפחד התחדש. בתי הסוהר התמלאו. האופוזיציה ירדה למחתרת. מאז, היא נרדפת עד צוואר. עתה זה שמענו, כי בחודש שעבר המשטר האיראני תלה 80 בני אדם, וזקף בזה לזכותו שיא עולמי במספר הוצאות להורג לגולגולת.

אולי לא מיותר להזכיר, שביוני 2009, אהדת כל קורא הייתה נתונה לאיראנים התובעים דמוקרטיה. ממשל אובמה נדרש אז לעשות יותר, לא פחות, להפלת העריצות. אסלאמיסטים בכל העולם הערבי עצרו את נשימתם בחרדה ובדאגה.

ללמדכם שהכול יחסי, גם חופש בעולם החופשי. עתה זה מסתיים שבוע, שבו ישראל יצאה מגדרה לעזור לרודן זקן ושנוא להוסיף ולשלוט במצרים. כן, לישראל יש אינטרסים, הם מובנים בהחלט. אבל היה לא נעים לשמוע את ישראל מגינה על הסדר הישן, ודורשת "נאמנות" לאוטוקרט, כמו 85 מיליון מצרים היו רק אורחים באחוזתו הפרטית.

לא טוב להיות רודן זקן

מה יהיה על מובארק עצמו? האומנם חזינו אתמול ב"התקפת נגד" של המשטר על יריביו? אם זו הייתה התקפת נגד, יתכן שהיא איחרה את המועד. המשטר יתקשה לחזור ולהשתלט על הרחוב. הוא היה צריך לעצור את כדור השלג לפני עשרה ימים, עוד לפני "יום הזעם" של שישי שעבר. אם רוכבי הגמלים ומניפי החרבות היו פורצים אל כיכר תחריר בינואר, לא הייתה מהפכה מצרית מתקרבת והולכת בפברואר. עכשיו, רק טבח בנוסח טיינאנמן (1989) יוכל למנוע את נפילת המשטר.

זקנתו וחולייו של מובארק אולי עמדו לו לרועץ. רודנים שנס ליחם הפיזי הם מועמדים טבעיים ליפול. השאה, ב-1979, היה חולה אנוש; סוהרטו באינדונזיה, 1998, היה זקן, חולה ומותש; היילה סילאסי, קיסר אתיופיה, היה בן 82, וחבש את הכתר 44 שנה, כאשר מהפכה דמוקרטית (זמנית מאוד) שמה קץ לשלטונו, 1974.

התקהות חושיהם של רודנים זקנים היא מוטיב ספרותי מפורסם: שייקספיר ב"המלך ליר", גבריאל גרסיה מארקס ב"סתיו של פטריארך". הפטריארך של גרסיה מארקס שלט בארצו כמעט מאתיים שנה, עד שנתיניו השתכנעו כי בהיעדרו לא תזרח השמש בבוקר.

חיבת המונים לעריץ-דמים היא כנראה צורה של פתולוגיה. המונים מיררו בבכי לאחר מות סטאלין, אף כי כמעט כל אחד מהם שילם מחיר משפחתי על הברוטליות שלו. כיוצא בזה, המונים התייפחו בהיסטריה על גמאל עבד א-נאצר, שדירדר את מצרים פוליטית, כלכלית וחברתית.

אף על פי כן, זיהוי של משטר אוטוריטרי עם אדם אחד הוא בדרך כלל לרעת המשטר, בייחוד אם האדם הזה אינו רב-כריזמה. סטאליניזם, או נאצריזם, עבדו היטב לטובת משטריהם; אבל איש מעולם לא דיבר ברצינות על "מובארקיזם".

גם אם מאורעות יום ד' בכיכר תחריר יתפתחו לכלל ריאקציה, ויהיה דיכוי אלים של האופוזיציה, גורלו של חוסני מובארק נחתם. נוכחותו אינה משרתת עוד את צורכי השיור של האליטה הצבאית והכלכלית. הצבא יכול להוסיף ולמלא תפקיד מרכזי מאחורי גבה של ממשלה אזרחית, בייחוד אם ממשלה כזאת תצמח ממערכת פוליטית מפוררת, כמו בעיראק.

איך למנוע "איש חזק"

יהיה מעניין לראות אם באופוזיציה המצרית יתנהל ויכוח ממשי על צורת השלטון העתידה. בעיראק, האמריקנים הורישו דפוס פרלמנטרי: ראש ממשלה, הזקוק לרוב בפרלמנט; נשיא, שיש לו סמכויות סמליות בלבד. זה היה סותרן (אנטידוט) לריכוז הסמכויות של סדאם חוסיין. עיראק היא כיום הארץ היחידה בעולם הערבי, ואחת המעטות בעולם המתפתח, שבראשה אין נשיא בעל סמכויות. בכל יבשת אפריקה, למשל, יש רק ראש ממשלה אקזקוטיבי אחד (באתיופיה, לא דמוקרטי). באמריקה הלטינית אין אפילו אחד. דמוקרטיה פרלמנטרית היא רעיון אירופי, שלא עשה חיל בארצות לא-אירופיות.

מפעם לפעם מתנהלים ויכוחים על הפוטנציאל המסוכן הנובע מנשיא חזק. בדרום קוריאה ובפיליפינים, שתיהן נשיאותיות, יש יוזמות תקופתיות לעבור לדמוקרטיה פרלמנטרית. טורקיה עברה משיטה נשיאותית לפרלמנטרית עוד ב-1950. בסודאן המסובכת היה ניסיון קצר ימים, באמצע שנות ה-80, לכונן דמוקרטיה פרלמנטרית. בתוניסיה נשמעו קריאות בשבועות האחרונים לכונן את עליונות הפרלמנט, כדי למנוע "איש חזק" מלחזור ולהופיע.

אפשר לראות מדוע רעיון כזה יקסום לאלמנטים הליברליים באופוזיציה המצרית. בארץ ללא מסורת דמוקרטית מוטב אולי שלא לפתות נשיא חזק להתחזק עוד יותר. אולי הצדק עם אלה החושבים שהאחים המוסלמים יהיו המנצחים הבלתי-נמנעים של בחירות דמוקרטיות במצרים. אבל ממשלת "איחוואן" ללא הנשיאות, וללא שליטה על הצבא, תהיה מסוכנת פחות מבכורה "איחוואנית" במשטר נשיאותי.

הצבא המצרי יכול לתבוע לעצמו נשיאות שקטה ונמוכת-פרופיל. זה מה שעשה הצבא הטורקי בשנות ה-70 וה-80, כאשר קצינים בדימוס החזיקו בכהונה, מאחורי ממשלות אזרחיות. אנחנו יודעים איך זה נגמר, וזה בהחלט שיעור חשוב. אבל אולי הצבא המצרי יצליח להימנע משגיאות עמיתיו בטורקיה.

שיעורים בטורקית מדוברת

טורקיה עומדת להיות כנראה רלוונטית מאוד להתפתחות הפוליטית במצרים. יש בה לקחים חשובים כמעט לכל מרכיבי המשוואה המצרית, לא רק לצבא. האופוזיציה ה"חילונית" (יחסית) תוכל ללמוד לקחים מאנוכיותם ההרסנית של פוליטיקאים חילוניים בטורקיה ערב עליית טאייפ ארדואן לשלטון; והאסלאמיסטים יכולים ללמוד להאריך את רוחם, להשתמש בהטעיות טקטיות, לעורר רושם של מתינות כדי שיוכלו לחנוק בהדרגה את האופוזיציה.

ארדואן עצמו מלקק עכשיו את שפתיו, ומתקשה להתאפק משביעות רצון ומשמחה לאיד. אסלאמיסטים בכל המרחב, ואל-נכון מעבר לו, רואים בו מופת של חיקוי. הוא ישמח להציע להם אוניברסיטה פתוחה.

הצבא המצרי יכול לנסות ליצור דגם שלטון פקיסטני. כשהצבא שם העביר את השלטון לידי ממשלה דמוקרטית, ב-1972, הוא הוסיף למשוך בחוטים. הוא נשאר אוטונומי בהחלט, ולימים גם ניהל מדיניות חוץ ובטחון מאחורי גבם של הפוליטיקאים. פעמיים הוא חזר לשלטון, אבל גילה שהוא אינו מיטיב בעניינים לא-צבאיים. לפקיסטן יש עכשיו ממשלה רפה ומבולבלת. רמטכ"ל הצבא הוא האיש החזק. כאשר הפקיסטנים יתעייפו מן הפוליטיקאים, יחזור בוודאי תורו של גנרל להתקשט בתואר הרשמי של נשיא.

ארץ לא יציבה וחסרת מסורת דמוקרטית אולי יכולה לצאת נשכרת ממיסוד השתתפותו של הצבא בשלטון. הימנעותו של הצבא המצרי מלדכא את ההתקוממות ברחובות, לפחות עד הבוקר (יום ה'), אולי מעידה שהוא חותר לנוסחה כזאת. אם הוא יירה על המפגינים הוא יבטיח בזה שברחובות קהיר ובשורה ארוכה של ערי-שדה יתפתח קרב לחיים-ולמוות.