האם כדי ללכת לראות את הגירסה המחודשת ל"שיינדלה" בבית ליסין?

במנהרת הזמן של התיאטרון הישראלי שמור ל"שיינדלה" מקום של כבוד. היא עלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1993 וחשפה לראשונה בפני הקהל החילוני את החיים מאחורי החומות האטומות. מושגים כמו אתרוגים (כלי הנשק של האברכים), שאלקה (כיסוי ראש לאישה), קוויטל (פתק בקשות לרבי) וטיש (הטקס המרכזי בחיי חסידים) הפכו בין ערב לכאלה שגם חילונים מכירים, יחד עם משמרות הצניעות הכוילל והפשקוויל.

אחר כך יצאה שיינדלה לעולם וגרפה שבחים, ובשנים שמאז, הפכה ההצצה לחדרי החרדים לא רק לפורטל פופולרי במגזר אלא גם לקרקע פורייה למחזות מוצלחים ("מניין נשים", "מקווה", "תיקון חצות", "עלמה ורות"), לסרטים ("הסודות", "האושפיזין", "קדוש", "עיניים פקוחות") ולקובי אריאלי.

עד כאן ההיסטוריה וקרדיט הראשוניות פורצת הדרך, שמעניק אשראי לא מבוטל למחזה גם בגלגולו זה בתיאטרון בית ליסין. מה חבל לנתץ את הבלון עוד בטרם התנפח בכמה עשרות מילים, אבל אין מנוס מלבשר שהאשראי הרב והמוצדק, מתבזבז לו על חידוש שהדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא מחדש דבר מה. גרסה עייפה ושבלונית שנראית כאילו השתחררה לה ממנהרת הזמן מבלי להפנים שהקלף המרכזי ששיחק לה אז כבר אינו עוד בידיה, ובלי לספק בשורה חלופית.

יד אלוהים באולם

"כבר אין החידוש המהפכני", הודה גם היוצר אמנון לוי בראיון ל"גלובס" בחודש שעבר והתכוון מן הסתם למחזה פי עטו. אבל דווקא עם המחזה עוד אפשר לחיות בשלום. סיפורה של שיינדלה (מיכל שטמלר) שלא מצליחה להיכנס להריון ונאלצת להיאבק בהיתר של מאה רבנים לפרק את נישואיה, כמו גם המאבק החברתי היצרי בין אימה, הרבנית פייגה (יונה אליאן-קשת) לבין הרב ברויאר (רפי תבור), שנחוש להפוך את בנו יוסל (אופיר וייל) לרב הישיבה ולא בוחל באמצעים ובמניפולציות, נותרו סיפורים רלבנטיים לספר. גם העיסוק במעמד האישה ברחוב החרדי והמשחק האמין והמצוין של הצמד המוביל שטמלר את אליאן-קשת (להבדיל מהצוות המסייע שלא התאים עצמו לרמתן), יכולים היו להוות בסיס להצגה שתשכיל לגעת. הבעיה אינה במחזה אלא בטיפול התיאטרלי - בימוי שלא חורג במילימטר מגבולות החיידר, ושבניגוד לנועזות המסר וחוצפת ההפקה בשנות ה-90, מציג תמונה שיותר מכל חסר בה מעוף.

ואגב מעוף, בסיפור הבא יש בכדי להוסיף לאירוניה. מדוע? משום שבהצגה שבה נכחתי באולם בית ליסין שבפינת דיזנגוף-פרישמן בתל-אביב (ושכמובן אין בה בכדי להעיד על כלל ההצגות באולם זה או על תיאטרון בית ליסין בכלל) התעופף לו עטלף והפגין, לזכותו ייאמר, יופי של תמרונים אקרובטיים בין הבמה לקהל. איש לא נפגע, אפשר להיות רגועים, אבל באופן משעשע למדי, העטלף העיקש הזה, עוטה השחורים, ממש כמו החברים שעל הבמה, סיפק עדות סימבולית, יד אלוהים ממש! שההפקה זקוקה למעוף שינער אותה משמריה.

ועוד דבר לסיום: אם את העטלף החג באולם כ"אף 15 בבית הרעבעצן" (הקרדיט לאלתור לדב נבון בדמות איצל פרוינד, במהלך ההצגה) ניתן לקבל בסלחנות - אולם ישן בכל זאת. את החתול שעלה על הבמה במהלך ההצגה וחייב את אופיר וייל בתפקיד יוסל לרוץ אחריו ולגרש אותו, ואת רפי תבור בתפקיד אביו, הרב ברויאר, להעיר לו ש"כמה פעמים אמרתי לך לא להכניס חתולים לבית" - אפשר לקבל בהרבה פחות הבנה. השחקנים אמנם אלתרו עצמם יפה מהמבוכה, אבל ברמה הארגונית מדובר ברשלנות לשמה, שלא מכבדת תיאטרון רב מוניטין ומוקפד כבית ליסין. מישהו צריך היה לסגור את הדלת.

"שיינדלה", מאת: אמנון לוי ורמי דנון, בימוי: רמי דנון, תיאטרון בית ליסין