אמנים צעירים, מוזיקה זקנה: שילה פרבר וטלי פולק מתרפקות על העבר

לא כל-כך מזמן, בעונה המדממת של 2003, שילה פרבר הייתה הדבר הבא. שרשרת מזמורי דיסטורשן רעשניים ובלדות רוק מעושנות, בהפקת הגיטריסט רם אוריון, ריפדו תקליט בכורה טעון בשם "תתנהגי יפה", בדרך לשישייה לירית מצמררת בדיסק ביתי בהופעה. קירות העיר האפורה הוכתמו בטיפות גשם לונדוניות. והשפה העברית נשמעה בטוחה בעצמה ואפילו רלוונטית.

שמונה שנים אחר כך מארחת פרבר את המלכה האם, חוה אלברשטיין, באלבום המתעד את הופעותיה החודשיות עם שיריו של לא אחר מאשר נתן אלתרמן. פרבר מנגנת בגיטרה אקוסטית. מאיה בלזיצמן צורבת בצ'לו. הקהל, מן הסתם, נהנה ומוחא כף. והכל בסדר. כל-כך בסדר שבא לצעוק.

אבל פרבר, כך נדמה, ויתרה על זכות הצעקה. נפטרה מהמגבר. וכיבתה את החשמל. בגילה הלא מאוחר היא מעדיפה להגיש לנו מוזיקה נעימה לאוזן, שירים לעוסים בני עשרות שנים, שזוכים לכבוד המגיע להם. עם קורטוב כאב מודחק וצלקת שכמעט אינה נראית ושאלה שמרחפת מעל כל העיסה הדביקה הזו: למה?

הייתה לצמרת גשומת עפעפיים

בארץ הלמה מסתופפים מיטב אמנינו האלטרנטיביים. גם אם הקריירה שלהם נפתחת בזדון ובהטחה, בתשוקה ובהבטחה, ככל שהשנים חולפות הזעם מתרכך, האנגלית מוחלפת בעברית, ואז גם מתגלה שאותו רוקר בועט או יוצרת עזת מבט בסך הכול חיפשו את אהבת הקהל. מי שצפה במיני סדרה "תעשי לי ילד", בכיכובם של חברי להקת מרסדס בנד, שתפסה את מהות קיומה, שורש עצמיותה ותכלית חייה בשיר בפלייליסט של גלגל"צ, ודאי לא הופתע לשמוע שזה בדיוק מה שקרה לה אחרי: היא הפכה לפופולארית.

אז פרבר לא לבד. מי שפעם נחשבה לאלטרנטיבית הבועטת והייתה, אם נשתמש במילותיו של המשורר האהוב עליה, ל"צמרת גשומת עפעפיים", היא רק הסימפטום לתופעה המדכדכת של אמנים צעירים שעושים מוזיקה זקנה. של מוזיקאים נואשים שבוחרים במוכר, במובן מאליו, במסחרי, במיושן, במשופשף ובכבוי, בשעמום האטומי ולא בפריצת הדרך, בתעוזה ובמהפכה. כשיקוף מעורר דאגה לחברה המסואבת שבה הם חיים ושאותה היו אמורים לזעזע ואולי גם להוביל. אבל הם בחרו להיות מובלים. להתפשר עם טעם הקהל. לסגוד לאל הרייטינג. ולהתחנן על נפשם במקום לשרוף את המועדון.

זהיר עד כדי חנק

קחו למשל את הפרויקט היפה על פניו של טלי פולק, שדרנית תחנה שאמורה לייצג את רוח הנעורים וביעותי ההורמונים של בני ובנות עשרים ומשהו, קול הקמפוס. רק שקול הקמפוס היא בדיוק הפרדוקס, שלא לומר האירוניה הדקה. לסטודנטים רודפי התואר, שלא נאבקים אף פעם למען החלשים, הרעבים והפגועים, יש תחנת רדיו. אבל מנהליה ומתווי דרכה הם אנשי קול ישראל. מה הפלא, אם כך, שהפרויקט שעיצבה פולק הוא אוסף משיריו הידועים לעייפה של המלחין סשה ארגוב בביצועים שלא יזעזעו איש ולא יגרמו אפילו להרמת גבה.

האמנים שאותם ליקטה בשקידה לא בחרו לספק אינטרפטציה נועזת למלחין כמו אריאל זילבר. ליצרים המפרפרים של המפיק עופר אקרלינג. לפרוורסיה הפוליטית חברתית של להקת הקליק. להזיות האפלוליות של אמן הקברט האלקטרוני צוקי (שהוציא מספר דיסקים מתחילת העשור הקודם). או אפילו לפופ המושלם של צביקה פיק, שערק מהרוקנרול לשורות הדיסקו, רק כדי לזגזג אל הניו ווייב ולשקוע ביצירות פרוגרסיב מתארכות. משהו שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש, לבעוט בו, לצעוק אותו, להתעלל ולהתעלס, לחשוק ולינוק, להשיק כוסית ויסקי ולזלול בתאווה.

בחרדת קודש, ובלי להפריע את שלום הציבור, "מסע אספלט", הפרויקט של פולק, הופיע ברשת כקובץ שמרני. אקוסטי לעייפה. משויף. מלוטש. זהיר עד כדי חנק. יאיר יונה אמנם נהדר בבלוז פיפטיז ("משעמם"); הילה רוח מפתיעה בעוצמת הגיטרות ("וידוי"); לי גאון קורעת את קולה ("רוח שלי גשם שלי"); ואל תוותרו על ביצוע ג'ז מדהים של מאלוקס ל"שמלה הסגולה". רק מיכאל גוטליב (תכנותים אלקטרוניים ב"ערב") ויהוא ירון (ביטוי עז ב"שיר ליל שבת") מעזים להשתחרר במעט מהכבלים ולתת לנו מושג עמום כיצד זה היה יכול להישמע.

טוב, עזבו שטויות, בואו נראה מה קורה ב"אח הגדול".

שילה פרבר שרה אלתרמן. הפצה: היי פידליטי; "מסע אספלט" - ביצועים חדשים לשירי סשה ארגוב. להורדה (10 ש'): אתר האינטרנט של קול הקמפוס