ידידי ישראל בארה"ב: מדוע אתם חוששים מנפילת מובארק?

העמדה העוינת שמגלה ישראל לתהפוכות במצרים והתחושה ברחוב הישראלי, כמו גם בישראל הרשמית, הטוענת שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, תקע סכין בגבו של חוסני מובארק, מעוררות תמיהה, אם לא כעס, לא רק בקרב החשודים הרגילים. החששות שעולות בנוגע למצרים מישראל תמוהות גם בקרב הידידים הנאמנים ביותר של ישראל בוושינגטון, לרבות אלה שבצד הימני של הסרגל הפוליטי.

מי שקיוו שהחלטת הבית הלבן לזנוח כליל את נשיא מצרים ולתמוך בתנועת המחאה תעורר תגובת נגד רפלקסיבית אצל אויביו הטבעיים של אובמה בימין - התאכזבו. למעט מקרים חריגים, המפגינים בקהיר נהנים מתמיכה סוחפת בארה"ב, מימין ומשמאל, מרפובליקנים ומדמוקרטים.

התחושה שעולה מהתבטאויות של אישים פוליטיים וממאמרי מערכת ודעה בעיתונים אמריקניים היא, שאובמה לא הפסיד את מצרים אלא שמובארק הפסיד את ארה"ב, ולא רק את הממשל. להיות היום פרו-מובארק בארה"ב זה להיות פרו-דינוזאור, או, גרוע יותר, להיות דינוזאור.

התנועה הנאו-קונסרבטיבית, קבוצה ניצית עם רקורד פרו-ישראלי מפואר (ועם שיעור גבוה של חברים יהודיים) ממחישה את הלך הרוח העכשווי בארה"ב. הקבוצה שהכשירה את הקרקע האידיאולוגית לפלישה האמריקנית לעיראק ושהכריזה בגאווה שהקטנת הסיכון האסטרטגי לישראל הוא אחד מהנימוקים המכריעים בעד הפלישה, מעניקה עתה תמיכה מלאה לתנועת המחאה בקהיר. מבחינת הקבוצה הזו, ההזדמנות לטמון זרעים דמוקרטיים בעוד מדינה במזה"ת צריכה להתניע קמפייין אמריקני חזק נגד מובארק.

חששות ישראל מתוצאות אפשריות של פרישת מובארק נופלות בדרך כלל על אוזניים ערלות. הנאו-קונסרבטיב אליוט אברמס, שהיה סגן היועץ לביטחון לאומי בממשל בוש מקושר היטב בצמרת הדיפלומטית והביטחונית בישראל. אברמס יצא נגד דרישת ממשל אובמה להקפיא את ההתנחלויות, אף הוא לא מסתיר את זעמו על העמדה הישראלית בסוגיית מובארק.

בתשובה לשאלה של העיתונאי ג'פרי גולדברג, מכתב-העת The Atlantic, לגבי ההתרפקות הישראלית על מובארק, אמר אברמס: "קודם כל, הישראלים לא מאמינים באוניברסליות של הדמוקרטיה. הם מאמינים במה ש'מומחים' אמריקניים נהגו להאמין בעבר, נאמר בשנות ה-50; כלומר שהדמוקרטיה מתאימה לנו (לאמריקנים) ולמערב אירופה, אבל לא ללטינים (יותר מדי תרבות קתולית) ולא לאסיינים (יותר מדי קונפוציוס). הישראלים מאמינים, שהתרבות הערבית אינה מתירה דמוקרטיה".

עוד מוסיף אברמס: "הישראלים רואים סכנה בנפילת מובארק, והם צודקים. איננו יודעים מי ישתלט על המדינה עתה, או בעוד שנה או שנתיים. אבל, ביסודו של דבר, זו תגובה מטורפת. הישראלים פוחדים מהאחים המוסלמיים, נכון? מובארק משל במשך 30 שנה (ההדגשה במקור) והוא מותיר אחריו את הארגון הזה עם עוצמה רבה כל כך? האם אין זו ההוכחה הטובה ביותר שדיקטטורה אינה דרך להילחם באחים המוסלמיים? מובארק ריסק את קבוצות המרכז, הקבוצות המתונות, והותיר לאחים מרחב פתוח. הוא האשם בפופולריות של האחים המוסלמיים ובעוצמתם. ככל שייסתלק מהר יותר, כן ייטב".

"אובמה יכול להתייצב לצד העם המצרי"

גולדברג כותב, שהנאו-קונסרבטיבים מגרדים ראשם בתמיהה נוכח קוצר הראות של ישראל, אך הוא מדגיש, במתכונת של גילוי נאות, שלמרות כל הקונספירציות על ההשפעה הישראלית הגדולה בפוליטיקה האמריקנית, הישראלים חלקו על הנאו-קונסרבטיבים בסוגיה קרדינלית אחרת: הפלישה לעיראק. הנאו-קונסרבטיבים התלהבו מהמלחמה בעיראק; הישראלים הרבה פחות.

וויליאם קריסטול, אידיאולוג נאו-קונסרבטיבי וידיד מושבע של ישראל, כתב בשבוע שעבר ב-Weekly Standard, שופר שמרני ממשפחת המדיה של רופרט מרדוק: "הנשיא אובמה יכול להתגבר על חוסר הביטחון והפסיביות של יועציו. הוא יכול לתפוס עמדת הנהגה בממשל. הוא יכול לסלול את דרכו של מובארק החוצה. המשך נוכחותו (של מובארק) הוא עתה מקור לאי יציבות, וככל שהעימות נמשך, כן גדלים הסיכויים לתוצאות רעות... אובמה יכול להתייצב לצד העם המצרי".

ואברמס וקריסטול אינם היחידים. למעשה, לנגד עינינו מתרחשת תופעה יוצאת דופן: הממסד הרפובליקני כולו, או כמעט כולו, שנלחם בציפורניים בכל יזמה של אובמה, מתייצב עתה לצידו של הנשיא הדמוקרטי, שהרפובליקנים התחייבו להפילו ב-2012. על מצרים, הרפובליקנים מוכנים לתת לאובמה צ'ק פתוח.

וכך, הסנט אישר פה אחד בסוף השבוע שעבר הצעת החלטה שיזמו הסנטור הדמוקרטי ג'ון מקיין והסנטור הרפובליקני ג'ון מקיין, ושבה נקרא מובארק למסור את מוסרות השלטון לממשלת מעבר. מקיין, שהתמודד נגד אובמה במירוץ הקודם לנשיאות, אומר שהבית הלבן חייב לתמוך בתנועת המחאה במצרים, בלי להתחשב בסיכונים אפשריים.

וכך מיט רומני, המתמודד המוביל על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות; וכך יו"ר ועדת יחסי החוץ של בית-הנבחרים, אילנה רוס לטינן; וכך יו"ר בית-הנבחרים, ג'ון ביינר (שניהם רפובליקניים) וכך רבים אחרים ממפלגה זו.

"לחולל את את השמדת התרבות המערבית"

מיעוט קטן בקרב הרפובליקנים עדיין דבק במובארק. הנציג המובהק ביותר של מיעוט זה הוא מייק האקבי, שאף הוא מתמודד על מועמדות מפלגתו לנשיאות. בביקור בישראל בשבוע שעבר הוא מתח ביקורת קשה על נכונות הבית הלבן "להשליך את מובארק מתחת לגלגלי האוטובוס הקרב", למרות היותו בעל ברית במשך 30 שנה.

"אני לא חושב שמישהו מנסה להגן על כל דבר שמובארק עשה כנשיא, אבל לפחות היתה חייבת להיות הכרה כלשהי שהוא היה ידידנו במשך כל אותן שנים", אמר האקבי. "אם ארה"ב בוגדת בחופזה בידיד זה, האם היא לא תוכל להפנות עורף במהירות גם לידידים אחרים?". ניוט גינגריץ', שאף הוא רואה עצמו מועמד לנשיאות, חושב כמוהו וגם ג'ון בולטון, לשעבר שגריר ארה"ב באו"ם, ושרה פיילין.

וישנם כמובן חברי השוליים הימניים, ששופרם היעיל ביותר, למרות מוזרויותיו, הוא גלן בק. בשבוע שעבר הוא בישר לנו שהאחים המוסלמיים ו"הרדיקלים האמריקניים" חברו יחדיו כדי "לחולל את את השמדת התרבות המערבית". הוא קרא לצופיו בפוקס-ניוז להתפלל להצלת התרבות המערבית ולישועת ישראל.

אבל מעבר לציוצי המחאה האלה, תמיכת ארה"ב אבדה למובארק. בעיניו זו בוודאי בגידה מחפירה. ברמת דעת הקהל האמריקנית זו אולי התרפקות רומנטית על התקוממויות עממיות משנים עברו, געגועים לריגושים מהסוג שחוללו נפילת החומה בברלין, מהפכת הקטיפה בצ'כיה, מהפכת הוורדים בגיאורגיה או נס המרד קצר הימים שהניפו אזרחים סיניים אמיצים בכיכר טיינאמאן. הממשל משוכנע, שדחיפת מובארק החוצה, גם אם בעדינות, היא מדיניות מנצחת: התנתקות מצד מפסיד, הטמנת זרעי שיתוף פעולה עם הממשלה הבאה בקהיר, והליכה בתלמי המסורת האמריקנית רבת השנים של הפצת דמוקרטיה בכל פינה אפשרית. חוץ מזה, כל סיוע אמריקני, אפילו מסיבי, היה מועיל למובארק כמו כוסות רוח למת.