פריז בכיכר: ראיון מיוחד עם הכוכבת העולה של עולם האופנה

"לעולם אל תצאי מהבית ללא גרבי ניילון או ללא כובע", אמרה בעבר קוקו שאנל כשנשאלה על סגנון לבוש, ודווקא בפרספקטיבה של עשורים רבים אחרי, האנקדוטה הזאת מעניינת במיוחד; רבים מסגנונות הלבוש שנראים כיום מובנים מאליהם הם בעצם חידושים פרי יצירתה של המעצבת הצרפתייה, שקורות חייה ואישיותה העצמאית שינו את האופנה של שנות ה-20 במאה הקודמת ועדיין משפיעים כיום. שאנל סימלה בעיצוביה את שחרור האישה, והייתה הראשונה שהבינה את משמעות השילוב בין פשטות לתחכום - שילוב שהיה חדשני ומודרני לחלוטין לתקופתו. דוגמאות? החצאית הקצרה, מכנסיים לנשים, השמלה השחורה הקטנה המפורסמת, תיק הקווילט, התספורת הנשית הקצרה, הצבע השחור שהרבתה להשתמש בו ושנתפס אז כפורץ מוסכמות, ועוד ועוד. אבל כתופרת במקצועה וכמוכרת כובעים בחנות עלומה, השינוי האופנתי הראשון שחוללה שאנל היה בעיצובם של כובעים קלאסיים קטנים, לעומת כובעי הנוצות הגרנדיוזיים והמסורבלים שבהם התהדרו עד אז נשות החברה הגבוהה.

כבר שלושים שנים שהמעצב הראשי של בית האופנה הצרפתי, קרל לגרפלד, נותר נאמן לחזון של המייסדת, ומדי עונה הוא מדגים בתצוגות (המופלאות) שלו כיצד ניתן לשמר, אך גם לרענן, את המסורת של המותג הוותיק. כיאה לדרכה של המעצבת, לא מדובר רק בבגדים, אלא גם באביזרים, ובעיקר - בכובעים.

על אף שלבית האופנה הצרפתי אין עדיין נציגות רשמית בישראל, לאחרונה נחתה אצלנו לראשונה קולקציית אביב-קיץ 2011 של מזון מישל, מותג הכובעים ואביזרי השיער הנמצא בבעלות שאנל. על מלאכת עיצובי הכובעים המקוריים להדהים אמונה המעצבת הבלגית לטישיה קראהי, המשמשת במקביל כמנהלת האמנותית של מחלקת האביזרים הנלווים של שאנל (תחת הקו "מוכן ללבישה"). המותג שהיא מובילה, שנוטה להתרחק מטרנדים עונתיים ומעדיף להמציא אותם בעצמו, זכה בשנים האחרונות להצלחה לא מבוטלת. לא מפתיע אם כן שהשאלה "מה יהיה הצעד הבא של לטישיה קראהי" צצה מדי פעם במגזינים הנחשבים בתחום האופנה. בראיון ל-G היא מסבירה איך התגלגלה לתחום, מה נשים רוצות, ואיך בדיוק מחזירים את הכובעים לאופנה.

 מזון מישל אופנה עיצוב / צלם: קרל לגרפלד

מונתה כשהיא רק בת 29

מזון מישל (ובעברית: בית מישל) נוסד ב-1936 על-ידי הכובען הצרפתי אוגוסט מישל, והצליח לצבור בעשרות שנותיו לקוחות נאמנים ברחבי העולם. ב-1968 רכשו את החברה בני הזוג האמנים פייר וקלודין דבאר, וב-1975 הכניס פייר דבאר לחברה מכונות תפירה מיוחדות, שבאמצעותן יוצרו כובעים ענקיים ללא תפרים נראים לעין. המכונות הללו אפשרו שילוב בין חומרים חדשניים, עיצובים ייחודיים וטכניקה מודרנית, וכך נוצרו כובעי קש בעיצובים מורכבים, כובעי צמר אוונגרדיים ומגבעות מסוגננות עשויות ויניל.

מעצבי העל פייר קרדן ואיב סן-לורן גילו אז את הכובעים המיוצרים על-ידי החברה ואימצו אותם. בשנות ה-80 כבר ייצרה מזון מישל כובעים עבור השמות הגדולים ביותר בעולם האופנה, ביניהם שאנל, ז'יבנשי, נינה ריצ'י, כריסטיאן לקרואה, אוסקר דה לה רנטה, כריס ואן אשה, והמעצבים היפנים יוז'י יממוטו וקנזו. ב-1997 רכשה שאנל את מזון מישל, כחלק מהמאמץ לשמר את האמנות המסורתית בפריז, והבטיחה לשמר את סודות הייצור של בעליה, בני הזוג דבאר. עד היום מיוצרים הכובעים של מזון מישל בשיטות מסורתיות, מחומרי גלם איכותיים כמו סאטן, לבד, קטיפה ועור, תוך הקפדה על כל פרט ופרט. זמן הייצור של כל כובע נמשך כארבעה שבועות.

ב-2005 הפכה החברה גם ליצרנית הכובעים ואביזרי*השיער הרשמית של תיאטראות ברחבי העולם, של סרטי קולנוע, של בתי אופרה ושל דיסנילנד פריז. לחברה יש גם מאגר מכובד של לקוחות פרטיים, שעבורם היא מייצרת כובעים בהתאמה אישית.

לפני כחמש שנים מונתה לטישיה קראהי למעצבת הראשית של האביזרים ושל התכשיטים בבית שאנל, ולמנהלת האמנותית של מזון מישל. היא מוכרת כמעצבת שעובדת בלהט ויודעת להגדיר היטב מה היא אוהבת. קראהי, אז רק בת 29, לא הייתה מינוי מובן מאליו: הקריירה שלה החלה רק שנים ספורות קודם לכן, ב-1997, כאשר החלה לעבוד עם המעצב הבלגי אוליבייה טייסקנס, שאותו הכירה בתקופת לימודיהם המשותפת בבית הספר לאופנה לה קמברה בבלגיה, וחסר לה אז הניסיון הנדרש. אולם הקו העיצובי שלה, שהתנגד לכיוון מאופק ונקי אך עדיין יצר כובעים מהפנטים עם קווים זורמים, גרם לבית האופנה לקחת את ההימור. בדיעבד אפשר לומר שהגשימה את המצופה ממנה - המשך מורשתם המפוארת של מייסדי הבית תוך שיבוץ נגיעות של קולה האישי. בין אם הם מציגים לעתים צורות מופשטות, ובין אם הם נראים במבט ראשון סוריאליסטיים, העיצובים של קראהי חושפים דמיון פורה וסוער, והתוצאה היא אוסף עכשווי מאוד של כובעים ווריאציות שונות ומקוריות של תכשיטים לשיער.

- מתי הבנת שאת רוצה להשתלב בעולם האופנה?

"רק אחרי שסיימתי ללמוד אדריכלות באיטליה, וזה לא היה בגלל הבגדים; זה החלק המשעמם בעיניי. אף פעם גם לא הייתה לי משיכה אל הבדים, כמו לשאר התלמידים בכיתה שלי בבית הספר לאופנה, למשל, שהיו מסוגלים למשש או להתכסות בבדים שונים במשך עשר שעות ביום. האופנה והסוציולוגיה שמאחוריה הם שמשכו אותי לתחום".

- הלכת ללמוד אופנה על אף שבגדים משעממים אותך?

"כן. בעיקר כי לא רציתי להיות כמו המשפחה שלי; אימא שלי ודודים שלי הם אמנים, אחד מהם גם היה מרצה בלה קמברה, בית הספר שבו למדתי בבלגיה. אני בכלל רציתי ללמוד מתמטיקה. אבל אופנה הייתה שונה אז, הרבה פחות מוגדרת וברורה, ולכן גם נמשכתי לעולם הזה - לאנשים, לאווירה, לריח, למוזיקה. היום זה כבר יותר ברור. אז לא היה משהו כמו M&H, או לואי ויטון בגרסתו הנוכחית של מארק ג'ייקובס. אילו הייתי עכשיו בת 18 אין סיכוי שהייתי הולכת ללמוד אופנה. היום הכול מוחצן, יש עבודה בכל דבר ולכל אחד. כל בת 18 רוצה להיות זמרת או מעצבת אופנה. זה משעמם בעיניי. אני מניחה שהם חושבים שזה קל, אבל זה לא".

- ואפרופו חלומות - איך זה לעבוד עם קארל לגרפלד?

"שאנל בעיניי היא משהו מאוד מיוחד, והעבודה עם קרל מדהימה. הוא איש מאוד קול, מתחשב, רגוע ורגיש. כשהוא נכנס לחדר הוא יודע מיד איך את מרגישה. זה גם מה שגורם לאנשים להישאר בשאנל".

 מזון מישל אופנה עיצוב / צלם: קרל לגרפלד

מי חובש כובעים?

בשעה שבתי האופנה הגדולים עסוקים לא מעט במופעי ראווה לצורכי תדמית, קראהי מצליחה לגשר על הפער בין אופנה עילית יוקרתית לגרסה נגישה יותר של אקססוריז. כך, המוניטין של שאנל קורץ גם לקהל נשי צעיר יותר.

- עד לפני שני עשורים נחשבו כובעים לפריט מיושן של גברות נכבדות מגיל מסוים. איך הפכתם אותם לפריטים נחשקים?

"מזון מישל פועל סביב האנשים שחובשים את הכובעים שלי וסביב האנשים שמעוררים בי השראה, שהם החברים שלי. בקטלוג של השנה שעברה, למשל, דיגמנו כל האנשים שנמצאים סביבי. לא היה לנו תקציב, אז ביקשתי מהחברים - אוליבייה טייסקנס, שון לנון, ארין ווסון - להצטלם בחינם, וכולם הסכימו. אחרי שהם הסכימו ביקשתי מקרל לגרפלד לצלם את זה בעצמו. אנחנו קבוצה של אנשים שהם כמו משפחה. למעשה, רוב האנשים האלה הם גם שכנים שלי".

- לא רבים המעצבים המתכננים כיום מלתחות שיגיעו לארונות של האדם הפשוט. אופנה ידידותית ללקוחות היא עניין שיצא מהאופנה? איפה נמתח הקו שבין אופנה לעיצוב?

"מבחינתי אופנה היא פחות יומרנית מעיצוב. אופנה משתנה בכל שישה חודשים, ועיצוב נותר כפי שהוא. אנשים יכולים לדבר במשך שנים על אותו רהיט".

- אז מה נשים מחפשות היום?

"מקוריות".

אוזני ארנבת

בין פריטי הקולקציות האחרונות שלה לא קשה למצוא חוט מקשר. קראהי שונאת "טוטאל לוק, הנלבש ישירות מתוך מסלול התצוגה, ומעדיפה פריטים "משוגעים" כמו שאף אחד אחר לא עושה; למשל, אלמנטים של ארנבות ושל חתולים מופיעים כמעט בכל קולקציה שלה. "אני אוהבת את הניגוד שבין שמלה של שאנל לפריטים כמו אוזניים של ארנב או חיפושית על השיער", היא אומרת. כשהיא נשאלת לגבי מקור הארנבות היא עונה, "אליסה בארץ הפלאות". כך יצרה קראהי עולם שלם של הייפ סביב כובעים שאומצו בחיבה על-ידי ידוענים כמו לארה סטון, ליידי גאגא, קייט מוס, אשלי ומרי-קייט אולסן, שרלוט גינזבורג, ונסה פרדי, לינדזי לוהן ועוד. בנוסף, בחמש השנים האחרונות שיתף המותג פעולה עם בתי אופנה צעירים ונחשבים כמו ונדרקינד הגרמני.

- איך היית מגדירה את סגנון הלבוש האישי שלך?

"כשאודרי הפבורן פוגשת את דיוויד בואי", היא עונה, ומוסיפה, "הם גם מקורות ההשראה שלי".

- מיהם המעצבים המועדפים עלייך?

"שאנל, כריסטופר קיין של ורסוס (המותג הצעיר של ורסצ'ה, י' ב' י'), אלכסנדר וונג, ראף סימונס ואוליבייה טייסקנס".

- ביקרת בישראל בעבר?

"מעולם לא, אבל אני בהחלט מתכננת. הנשים הישראליות יפות וחזקות בעיניי באופן יוצא דופן".