"נתניהו יוצר בעיות במחירים, אבל בעיקר באי-שוויון כלכלי"

בעוד הציבור מחכה למסיבת העיתונאים שבה צפוי ראש הממשלה בנימין נתניהו להודיע על חבילת הצעדים שתקל את נטל ההתייקרויות האחרונות במשק, יש לשאול מה הביא להן מלכתחילה ואם מדיניות המיסוי של נתניהו, המעדיף להפחית במסים ישירים ולהעלות את המסים העקיפים, עומדת במבחן המציאות והכלכלה. מנכ"ל האוצר לשעבר פרופ' אבי בן בסט, בראיון מיוחד ל"גלובס", טוען כי מדיניות הממשלה מגבירה את האי-שוויון, אבל גם מזהיר שאין פתרונות כוללים לעליות המחירים, ולא בכולן אשמה הממשלה. לדבריו, הצעד היחיד והדחוף שהממשלה חייבת לבצע הוא הקפאה בהפחתת מסי הכנסה וחברות כי בהם טמון האי-שוויון הכלכלי בישראל.

* מה קורה במשק שלנו? הכול מתייקר: הדיור, המזון, המים, החשמל הדלק.

"אין קשר בין התופעות הללו ואין גורם משותף לכל העליות. ההתייקרות של מחירי הדיור היא לא חדשה והיא נובעת מהריבית הנמוכה שגורמת לעלייה בביקוש לנכסים. הממשלה לא הגיבה לעלייה הזו בשינוי בהיצע. לגבי העלייה במחירי המזון בעולם, אין בכלל לממשלה מה לעשות. במקרה של מחירי הדלק, יש תרומה של הממשלה - מובן שאם הדלק מתייקר בעולם ממילא, הממשלה לא צריכה להוסיף ולייקר אותו עוד יותר באמצעות העלאת המסים. אבל סך הכול, אין פתרון כללי או טיפול משוטף.

* האם מדיניות המיסוי בעייתית?

"מדיניות המיסוי בשנים אחרונות יוצרת בעיות גם בתחום המחירים, אבל בעיקר בתחום האי-שוויון הכלכלי. לפי מדיניות המיסוי של נתניהו, כדי לתמרץ את הפעילות הכלכלית רצוי להוריד את מס ההכנסה ומס החברות אך תוך שמירה על גירעון וחוב קטן ככל האפשר. מדובר במדיניות ארוכת טווח שהחלה ב-2003 ותימשך עד 2016. כדי לאזן את הפחתת המסים הישירים, העלו את התקרה של הביטוח הלאומי והעלו את המע''מ ואת הבלו. התגבשה כאן מדיניות שמשנה מאוד את הרכב המסים: מסי הכנסה יורדים, ומנגד המע''מ ושאר המסים העקיפים עולים. העלייה הזו גורמת להעמקת האי-שוויון, שכן היא פוגעת יותר בשכבות החלשות".

לדברי בן בסט, העניים נפגעים יותר משום שהם צורכים כמעט את כל הכנסתם, וזאת לעומת העשירים שחוסכים את רוב הכנסתם. מסים עקיפים מוטלים על התצרוכת, ולכן הנטל על בעלי הכנסה נמוכה גבוה יותר באופן יחסי. "מה שממשלת ישראל צריכה לעשות כרגע זה לבלום ולהקפיא את הפחתת המס הישיר ולהוריד מסים עקיפים", הוא אומר. "אם יש לממשלה מקורות, הייתי מעדיף שיורידו את המע''מ בעדיפות ראשונה, כי הוא מס שמוטל על כל סל המוצרים".

* מדוע ראש הממשלה ממשיך להתעקש שהפחתת המסים הישירים היא הדרך לצמיחה? כולם כבר אמרו שהוא טועה.

"הוא כנראה משוכנע בזה. הבעיה היא שהטיעון שלו זוכה לתמיכה חלשה במחקר הכלכלי. ברור שהפחתת מסים ישירים תורמת לגידול התוצר העסקי, אבל לגבי הצמיחה בכלל המשק, התרומה נטו היא קטנה בעיקר לאורך זמן. אם מסתכלים על המדינות בעולם המפותח, לא רואים הבדלים משמעותיים בשיעורי הצמיחה בין המדינות הסקנדינביות, שבהן שיעורי המס גבוהים, לבין יפן וארה''ב, שבהן שיעורי המס נמוכים. הדבר החשוב ביותר הוא שצמיחה אינה חזות הכול. טוב שנפעל לצמיחת המשק, אבל יש יעד חשוב נוסף: הפחתת האי-שוויון, שנמצא בישראל במגמת עלייה מתמדת מאז שנות ה-70. הגענו למקום גבוה מאוד בדירוג האי-שוויון במדינות OECD, המקום השני. ברור שחשוב לתת לילדים שלנו מזון משובח, אבל גם חינוך משובח. יש וצריכה להיות יותר ממטרה אחת למשק".

התקציב הדו-שנתי - טעות

בן בסט סבור שהסיבה לכך שהכול מתעורר דווקא עכשיו היא פוליטית, לא כלכלית. "הממשלה נחלשה בגלל פרישתה של מפלגת העבודה, נוצרו מתחים בתוך הקואליציה, בין המפלגות. הדברים הללו הכתיבו את העיתוי", הוא אומר. "כמובן, זה לא אומר שלא צריך לתקן את המדיניות".

מה שקורה עכשיו מוכיח לדברי בן בסט פעם נוספת שהמעבר לתקציב דו-שנתי היה משגה. "השבוע התבשרנו, בדיוק כמו בתקציב הקודם, שתקציב הביטחון יגדל ב-700 מיליון שקל לאחר שהכנסת אישרה אותו - זה פסול וזה שלילי. יתרה מכך, ייתכן מאוד שחלק מההקלות שהממשלה מתכננת ימומנו על ידי קיצוצים תקציביים, וזה לא סביר לשנות חודש וחצי אחרי אישור. השינויים הללו מעידים כי אנו חיים בעולם של אי ודאות שבו תנאי הרקע משתנים לעתים תכופות, ולכן תקציב דו-שנתי הוא דבר בעייתי. אפשר לתכנן מדיניות לשנתיים, אפילו שלוש שנים, אבל אי אפשר לנעול תקציב לשנתיים. מובן שהדבר הזה לא קיים בשום מדינה בעולם. קנדה ניסתה את זה פעם ולאחר זמן קצר היא חזרה לתקציב חד-שנתי".

בן בסט מציע גם לא להסתנוור מהטענה, המועלית באחרונה על ידי התעשיינים על גבייה עודפת. "אין פירושה עודף בתקציב", הוא אומר. "הגירעון התקציבי עמד ב-2010 על 3.7% מהתמ''ג, וזה גירעון גדול. אנו חיים בעולם שבו חוב גדול הוא סיכון גדול ופירושו פחות יציבות. ראינו מה קרה ליוון ולספרד שהתנהלו עם גירעון וחוב גדלים והולכים. כדאי לזכור שבמדינת ישראל יש גם סיכונים גיאו-פוליטיים. לפיכך, אני מתנגד לפריצת מסגרת התקציב.