אובמה נתן נוק-אאוט למובארק

זה היה מפגן של שליטה מרחוק, המשך הקולוניאליזם באמצעים אחרים. את מנהיגה המקשיש של מצרים לא הפילו המפגינים בכיכר תחריר, אלא הבית הלבן בכבודו ובעצמו. ההמונים אמנם הרעידו את הפירמידה שעל ראשה ישבו חוסני מובארק ואנשיו, אבל לא הם אלה שנתנו את הנוק-אאוט.

ביום חמישי בערב, שבו העביר מובארק את כל סמכויותיו לסגנו עומר סלימאן, ההפגנות בכיכר תחריר היו עדיין תחת שליטה. ההמונים הקימו שם מחנה אוהלים, התחרו ביניהם מי יתראיין באל-ג'זירה, הניפו כרזות שדחקו במובארק ללכת והתבדחו עם החיילים. גדודי הזעם של קהיר לא היו פנתרים שחורים, למרות שמובארק בטח חשב שהם לא ממש נחמדים.

אבל ההמון הזה היה עיקש מספיק כדי לשגר מסר לעולם כולו, שמצרים של היום איננה מצרים שתהיה. על העגלה הזו מיהר לקפוץ ברק אובמה. הנשיא האמריקני כינס את יועציו לסדרה של הערכות מצב, שמתוכן יצאו הנוכחים בהרגשה שבפניהם עומדת הזדמנות פז לחולל שינוי בקהיר.

המסקנות האלה עומדות מאחורי סדרה של התבטאויות שיצאו מפי הצמרת האמריקנית מאז פרץ המשבר במצרים, שלכולן היה מכנה משותף - אמפטיה למפגינים, כתף קרה למובארק.

לאורך השבוע שעבר הפעיל אובמה לחצים כבדים על מובארק להתפטר. הטענה האמריקנית היתה, שאירועי המחאה במצרים יחמירו באופן שעלול לרסק את המשטר. אם מובארק לא יפרוש בכבוד עתה, הם סברו, הוא ייאלץ לפנות את הכיסא בבושת פנים, אחרי שהצבא ייאלץ להתערב ויבצע מרחץ דמים.

לאמריקנים היתה גם אגנ'דה פחות גלויה. בבית הלבן לא היו אוהדים רבים לשליט הנצחי של מצרים, שניהל מדיניות עצמאית ובלתי כנועה בכל הקשור לקידום החירויות בארצו. בוושינגטון היו מעדיפים שהדמוקרטיזציה המצרית תתקדם בקצב קצת יותר אמריקני, ולא בהדרגתיות איטית כזרימת הנילוס.

גם בצמרת המצרית היו כאלה שהאמינו שמובארק צריך ללכת עכשיו, כי ממילא הוא מתכוון לפרוש מתפקידו בספטמבר. אחד האישים שהובילו את התפיסה הזו היה עמרו מוסא, שחב למובארק את תפקידו כמזכ"ל הליגה הערבית. לשיטתם, אם מובארק יפרוש כעת, הוא לא יפסיד אלא כמה חודשים בתפקיד, אבל ימשוך את השטיח מתחת לרגליה של תנועת המחאה ויביא יציבות על מצרים.

הבית הלבן, בסיועם של בכירים באיחוד האירופי, סחט ממובארק הבטחה רפה לפרוש, אבל ברגע האחרון החליטה הפירמידה הרביעית של מצרים, כך מכנים אותו בקהיר, שמעולם הוא לא היה עבדה הנרצע של האימפריה האמריקנית, ומדוע שינהג כך עכשיו. וכך, בעוד שאובמה חוגג את ההתפטרות ומודיע לעולם כי במצרים מתחוללת היסטוריה ברגעים אלה ממש, שודר נאומו של מובארק בטלוויזיה המצרית. "אני לא אאפשר כל תכתיבים זרים, יהיו אשר יהיו מקורם וסיבתם", אמר. אחר כך הודיע על העברת הסמכויות לעומר סלימאן. הס מלהזכיר התפטרות.

וושינגטון נדהמה, ואיתה נדהמו בבירות אחרות במערב. ביממה שלאחר מכן הופעלו על מובארק לחצים מחדש, שבהם כבר לא הצליח לעמוד.

מובארק לא אזר את הכוחות לצאת לציבור ולבשר את בשורת עזיבתו. הוא שלח את עומר סלימאן למצלמות כדי להקריא הודעה בת 30 שניות בלבד, ששמה קץ ל-30 שנות שלטון מובארק. מובארק לא התפטר. הוא הודח על ידי קואליציה של שני כוחות צהובים זה לזה, שהתעוררו בוקר אחד והופתעו להיווכח כי שניהם רוצים אותו דבר - הרחוב המצרי והבית הלבן.

מצרים של פברואר 2011 חזרה למצרים של יולי 1952. כאז כן עתה, היא מנוהלת בידי משטר צבאי. הריבון בפועל הוא מוחמד חוסיין טנטאווי, שר ההגנה והאחראי העליון על הצבא. בניגוד ל"מהפכת יולי", כפי שהיא מכונה בקהיר, הצבא של הפיכת פברואר מצהיר על כוונתו לנהל את העניינים באופן זמני עד לבחירות חופשיות שיולידו משטר דמוקרטי. אין להם כל כוונה להפר את הסכם השלום עם ישראל.

מצרים באופוריה בימים אלה, אבל בפניה זמנים של אי ודאות וטלטלה. לנתץ את הפסילים אפשר ביום אחד, אבל כדי לבנות חברה דמוקרטיה דרושות שנים. על המשטר החדש מוטלת אחריות כבדה לשמור על הכלכלה המעורערת ולהיאבק באבטלה שחוצה את ה-30%.

סודות כמוסים יוצאו לאור. שחיתויות ייחשפו. שלדים יתגלו בארונות. נוסף על כך, בקהיר של היום קשה למצוא יורש למובארק, שאינו יוצאי חלציו של השלטון הנוכחי. גם טנטאווי הוא כזה - איש סוד למובארק, חביבו ובשר מבשרו של השלטון.

עד שתמצא את דרכה בשבילי העתיד, יכולה מצרים להתגאות בבגרותם של בניה ומנהיגיה. בנשיא ששירת 62 שנה למען המולדת, אבל ידע ללכת הביתה כשהעם דרש זאת ממנו למרות שיכול היה לדבוק בכיסאו. בעם שהביע את תסכולו האמיתי בדרכי שלום, ובצבא שלא התפתה להשתמש בכוח הרב שנתון בידיו.

ג'קי חוגי הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל ומחברו של הספר "אלף לילה.קום" שיראה אור בקרוב בהוצאת ספריית מעריב