המאמי של צה"ל

לפני כחודש פרסם "הארץ" בכותרתו הראשית סיפור שהביא העיתונאי גידי וייץ: "היועץ המשפטי לממשלה העסיק עובד הודי זר בביתו שלא כחוק". סיפור חשוב, אך כמה מפתיע, נטול פולו-אפ עיתונאי.

יוק. כמעט דממה. בין פרסום הסיפור לבין החלטת לדור לחקור את גברת אביבה וינשטיין איש לא חיפש את העובד הזר ההודי, איש לא התעניין איך הוא מכין למעסיקיו את הקפה בבוקר - עם או בלי וויסקי.

רק כמה חודשים קודם לכן נערך המצוד לאיתור וירג'יניה, הלוא היא העובדת הפיליפינית של הגברת נילי פריאל-ברק. כותרות, תוכניות רדיו וטלוויזיה, ראיונות בלעדיים עם וירג'יניה, "נילי אישה טובה, היתה מכינה לי כל בוקר מיץ גזר".

שני המקרים הם סיפורים עיתונאיים ראויים. העסקת עובד זר היא עבירה על החוק, על אחת כמה וכמה בידי אישי ציבור שמודעים ואמורים להיות מודעים, ולא רק להיבט החוקי. הווליום הכל-כך שונה שניתן להם מעורר מחשבה. איך קורה שפעם אחת אנחנו מגנים ומשתוללים - ופעם אחרת כמעט מתעלמים? עובדה.

נזכרתי בתחקיר שפרסמתי ב"מבט" בבחירות 1999. נתניהו, ברק, מפלגת המרכז. התחקיר הראה את פלטי המחשב של הפריימריז של רשימת העבודה לכנסת. כפר אחרי כפר, יישוב אחר יישוב, עם שיעור הצבעה לעתים של יותר מ-100%, ממש סוריה. רשימה מקומבנת להפליא, וגם להחליא, בה מדורגים החברים באחידות במקומותיהם, עם אותם אחוזי הצבעה ואותם פערים. נו טוב, ווטרגייט זה בטח לא, אבל בהחלט דריסה קטנה של הדמוקרטיה.

מעבר לעובדה שאיש לא התעניין בסיפור, גם ננזפתי קלות: "מה את מפריעה, עכשיו בוחרים את אהוד ברק, ואל תבלבלי עם סיפורי פריימריז". זה כמובן היה בעידן הקצרצר של "שחר של יום חדש".

ואם זה היה ליברמן?

נניח לרגע את פרשת הקרקעות של האלוף יואב גלנט שנטחנה עד לשמן זית. נפסע קצת אחורה, איך קורה שאנחנו מ-ז-ד-ע-ז-ע-י-ם מזה ששר הביטחון לא נותן גיבוי לגבי אשכנזי, וליבנו גס בעובדה שאשכנזי הרמטכ"ל לא רק שלא מגבה את אלוף הפיקוד שלו גלנט, אלא גם שקצינים שלו בדובר צה"ל, אותו גוף שאמור לדברר את כל הצבא, משמיצים את גלנט ומסמנים כתבים צבאיים שיש להם קשר סביר אתו. וזאת, כאמור, טרום פרשת הקרקעות ופרסום מסמך הרפז. למעשה, אשכנזי עצמו תדרך נגד גלנט.

זה לא שהדברים לא ידועים, רק הושט היד וגע בם. איך אנחנו לא מתרעמים על כך שאשתו של הרמטכ"ל מסתמסת בקצב אש עם בועז הרפז, וגם נפגשת אתו, והשניים דנים בין השאר על שיבוץ קצינים בצה"ל? ואת זה לא אני אמרתי, אלא הכול מצוי בחומרי החקירה של משטרת ישראל (כמובן שאין כאן אלמנט פלילי, אבל יש בהחלט סיפור עיתונאי).

מילה אחרונה, על הגוף המכונה דובר צה"ל. משרד הפרסום ויחסי הציבור היעיל והגדול בארץ, הוכיח תפקוד מעולה במבחן התוצאה של יחסי הציבור לרמטכ"ל. זה לא קשה במיוחד כשאתה שולט במידע, או כמו שאמר אחד מקציניו לעיתונאי סורר: "ברצותי אני מרים כתב, ברצותי אני מוריד". באשר למבחן יחסי הציבור לצה"ל, שם יש עוד מה ללמוד מפעילי המרמרה.

תארו לעצמכם שרעייתו של איש ציבור אחר, שאינו המאמי התקשורתי/לאומי, היתה בוחשת במינויים בצה"ל. נניח שאיש ציבור אחר היה מסתיר אצלו כ-60 שעות מסמך מזויף שמשטרת ישראל מבקשת, ואחר-כך גם מספר לנו שהוא לא מצא זמן כי "התכונן לוועדת טירקל". נניח ליברמן כזה.

פעם, נדמה לי, אומץ עיתונאי היה להילחם בממסד, היום צריך להעז לצאת נגד טרנד. הממסד לא יכול באמת לפגוע בך - העיתונות כן. או שאתה אתנו או שנשסה בך איזה רכילאי, או מבקר תקשורת, שישמיץ קצת או הרבה, תלוי בעלות החרב שהשכרת.

מותר לכולנו, ואולי אפילו חובה, להביא תמונה רחבה, לא אחידה, כי בשביל קול אחיד, באמת לא צריך כל-כך הרבה כלי תקשורת.