פינת הרסגור

מיכאל הרסגור כתב הרבה, הרבה מאוד. עבודת הדוקטורט שלו, בסורבון של פריז, החזיקה, אם אינני טועה, שבעה כרכים. הוא היה אחד הזרים המעטים שהאוניברסיטה הרעיפה עליהם את התואר Docteur d'Etat ("דוקטור של המדינה"). איש לא היה מוכן לפרסם את שביעיית הרסגור, מה שעיכב את הפרופסורה המלאה שלו באוניברסיטת תל-אביב. גם כך הוא הוקפץ מעמדת מורה לפרופסור-חבר, מעשה ידיו להתפאר של צבי יעבץ, הקיסר המיתי של החוג להיסטוריה.

למרבה העצב, את האוטוביוגרפיה שלו הרסגור מעולם לא כתב. הוא מת בשבוע שעבר מבלי להשאיר אחריו את הסיפור המוסמך. איש לא השפיע על נעוריי העיתונאיים והאינטלקטואליים יותר ממנו. אני מרשה לעצמי להגיד שמילאתי תפקיד לא מבוטל בהנחלתו לתרבות הישראלית. הסיפור שלהלן אינו עליי, אלא עליו, ועל מה שהייתה ישראל בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-20.

הגעתי אל גלי צה"ל בתחילת האביב של 1975. זה היה הזמן שבו העולם המערבי התבונן בחרדה בפורטוגל. המהפכה הדמוקרטית שלה (למי שרוצה אסוציאציות מצריות) גלשה במהירות מסחררת בכיוון טוטליטרי. הימים היו ימי המלחמה הקרה, ופחד נפל על המערב מפני השתלטות קומוניסטית. חיפשנו מומחה. לא היה. מזכירתו של פרופ' יעבץ הציעה שאתקשר עם הרסגור. איש בגלי צה"ל לא שמע את שמו. "רגע אחד", אמר מישל בטלפון, "אני רוצה להאזין לשידור הרדיו מליסבון".

אנחת רווחה בקעה מחזהו של העורך. מישהו המאזין לרדיו מליסבון - לא הייתה אז טלוויזיה בכבלים, לא היה אינטרנט - בוודאי מוסמך לדבר על פורטוגל. שלחנו מכונית כרמל צבאית מהוללת לאסוף את מישל. הוא היה איש קטן ועגלגל, חסר צוואר כמעט לחלוטין, שמבע עיניו הפשיר כל קרח. הוא היה אופטימיסט חסר תקנה, נדיב וסלחן. והוא גילה לי את סודו הגדול: הוא התאהב בפורטוגל. כך נולד הרומן בין גלי צה"ל ובין הרסגור. הוא נעשה היסטוריון הבית. הוא הדריך אותנו בשבילי המהפכה הפורטוגלית המסובכת להחריד, ואחר כך בשבילי האירו-קומוניזם (איטליה וצרפת).

צבא אינו דמוקרטיה

בין נערי גלי צה"ל ונערותיה, "הרסגור" חדל בהדרגה להיות שם, ונעשה למושג. מחלקת החדשות הצטופפה אז בשלושה חדרים וחצי בתחתית הבניין הישן ביהודה הימית. כאשר הוכנה הטיוטה הראשונה לקומת חדשות, נכללה בה פינת ישיבה לאורחים. "כאן", אמר אילון שליו, מי שיצר במידה רבה את מחלקת החדשות, "כאן תהיה 'פינת הרסגור'".

זה לא היה פשוט. חודשים אחדים לאחר שהתחלתי להתמכר להרסגור באה פקודת קצין חינוך ראשי להפסיק את השתתפותו. הסיבה הייתה חברותו במפלגה הקומוניסטית (מק"י), שנים קודם לכן, כאשר עדיין הייתה שלוחה סטליניסטית, אנטי ציונית, של מוסקבה. כולנו היינו פקודיו של קצין חינוך ראשי, וצבא אינו דמוקרטיה. המאבק להסרת האיסור התנהל, על אש קטנה, במשך חודשים. מישל מעולם לא ידע עליו, עד יום מותו. אל נכון, זה היה שובר את לבו. האיסור הוסר זמנית, וחזר והוטל, וחזר והוסר, עד ששגרת הרסגור ונעימות שיחתו שמו קץ להד הלא נעים הזה של המקרתיזם.

אני זוכר ששאלתי את הרסגור מדוע חיכה שבע שנים לאחר "הנאום הסודי" המפורסם של חרושצ'וב על חטאי סטלין (1956), כדי לפרוש מן המפלגה. "חשבתי שתתחיל בה דמוקרטיה פנימית", הוא השיב. זו הייתה תשובה לא משכנעת. חברות במפלגה הייתה שקולה כנגד השתייכות לכת משיחית קנאית, עניין אירוני בשביל מי שבילה את חצי המאה הבאה של חייו ברטוריקה אנטי דתית קיצונית (הוא אמר שחדל להאמין באלוהים ביום שבו הפשיסטים הרומניים הוציאו להורג את הוריו, ב-1940).

כשלעצמי נטיתי לחשוב שהוא מגזים. חשבתי שבקיאותו העצומה בהיסטוריה של צרפת ובתרבותה מפתה אותו קצת יותר מדי לסגל לעצמו את הטונים של הרדיקלים ברפובליקה השלישית. מלחמה הייתה כרותה להם נגד הכנסייה, מפני שהכנסייה אמנם הייתה כול יכולה, וזממה מזימות אנטי דמוקרטיות. ישראל, חשבתי, אינה הרפובליקה השלישית. עכשיו אני בטוח קצת פחות.

שבלולים במונטריאול

הוא אגב סירב לטוס. הוא עלה על מטוס בפעם הראשונה ב-1979, בדרך אל שנת שבתון באוניברסיטה הצרפתית של מונטריאול ("לא ידענו שהישראלים מדברים צרפתית כל-כך יפה", אמרו לו מארחיו). עד אז, במסעותיו לאירופה הוא תמיד הפליג באונייה. "אם אטוס", הוא אמר ספק ברצינות ספק בקריצה, "לא אוכל להבין את הקצב של ימי הביניים".

נסעתי לפגוש אותו במונטריאול בקיץ 1980. הוא נטל את זרועי, והוביל אותי אל מסעדת השבלולים הראשונה של חיי. ביקשתי ממנו לייעץ לי מה לעשות כשאהיה גדול. הוא הודיע לי בדיוק נמרץ את תוכניתו. אני חושש שלא עמדתי בה.

שנתיים אחר כך הוזמנתי לראיין את הרסגור בתוכנית טלוויזיה פופולרית, בערוץ היחיד שהיה אז. הוא היה נפלא, רב חן, שופע הומור. אני הייתי נורא ואיום. הביקורת הייתה קטלנית, בייחוד ב"הארץ" (הדה בושס כתבה, "תלמידים אינם צריכים לראיין את מוריהם"). הרסגור התנשא באבירותו. הוא כתב מכתב למערכת למחות על הביקורת, והזכיר את מנת חלקו של בנג'מין דיזראלי בנאום הבכורה שלו בפרלמנט הבריטי. הוא הוטבע בקריאות לעג. לפני שחזר והתיישב, דיזראלי אמר, "יום יבוא וקול סיכה נופלת יישמע כאשר אפתח את פי לדבר" (לא ציטוט מוסמך). הרסגור חזה עתיד מזהיר כזה גם לי. הוא היה הרבה יותר מדי נדיב. הרבה יותר מדי.

"תראה מה קרה לגיזו"

הפוליטיקה שלו התרחקה בהדרגה ממחוזות נעוריו. בבחירות הגורליות של 1977 הוא הפתיע את סביבתו, כאשר התפקד בד"ש והצביע בעדה ("בדיחה", הגיב תלמידו וחברו שלמה בן-עמי). את אמונתו במטריאליזם ההיסטורי הוא נטש בהחלט. הוא נהה אחרי אסכולה שנויה במחלוקת של "היסטוריה טוטלית". הוא חשב שהמכשול הגדול ביותר לחיים דמוקרטיים נובע מאוליגרכיות. רק ביזור מלא יציל את הדמוקרטיה, הוא אמר. הוא השתעשע ברעיון להאציל סמכויות לרשויות מקומיות אפילו בענייני חוץ. רק השתתפות מלאה תציל את הדמוקרטיה משחיקה. זה רעיון שזמנו אולי עוד יגיע.

כאשר מנחם בגין יצא לקמפ דיוויד, לשאת ולתת עם הנשיא סאדאת על הסכם שלום, ב-1978, הרסגור מחה על הרכב המשלחת. בגין כלל בה שני יועצים משפטיים. "במקום עורכי דין, היה עליו לקחת היסטוריון אחד", הוא אמר. אבל פעם אחרת הוא הזהיר מפני היסטוריונים בפוליטיקה. "תראה מה קרה לגיזו (Guizot)", הוא אמר על ההיסטוריון הגדול שהיה ראש ממשלתו הכושל של אחרון מלכי צרפת, לואי פיליפ. אבל שום ממשלה ישראלית לא הייתה יוצאת נפסדת אילו הזמינה את הרסגור להעניק לה, מפעם לפעם, "שעה היסטורית".

הוא היה מן האנשים המעניינים ביותר שנראו אי-פעם באקדמיה הישראלית, ואני מתפתה להגיד שהוא היה מן האנשים המעניינים ביותר שנראו בארץ. עכשיו יהיה בשרו לרימה, כפי שהוא חזר והבטיח לי כאשר הייתי שואל אותו על האפשרות - רק אפשרות, פרופסור, רק אפשרות - של חיים לאחר המוות. אין, הוא אמר, בוא נדבר על משהו קצת יותר מעניין.