וואהיל גאנים: 'מצרים יכולה להיות עמק הסיליקון של האזור'

ציוץ מהמחתרת

ב-9:24 בבוקר ה-18 בינואר הדליק וואהיל גאנים את המחשב שלו ושחרר טוויטר עליז לעולם: "לכל מעריצי תאמר חוסני (זמר וכוכב מצרי פופולרי, ו' ק') מבזק חדשות בהול: ערוץ Mazzika TV עלה באופן רשמי ל-YouTube". אחרי שצייץ את ציוצו המשיך גאנים בשגרת יומו כמנהל השיווק של גוגל במזרח התיכון ובצפון אפריקה, משרה מפנקת שאותה הוא ממלא מינואר 2010 מתוך משרדי החברה בדובאי.

 וואהיל גאנים מצרים / צלם: רויטרס

הוא בן 30, צעיר מבטיח ומשכיל, שכבר רשם לזכותו את סמלי הסטטוס החשובים של דורו: בית נוח עם בריכה במדושנת שבערי איחוד האמירויות, אישה אמריקאית, ג'וב נחשק בחברה בינלאומית, שני ילדים, וגם חשבון טוויטר פעיל, יש שיאמרו היפראקטיבי. גאנים היה יכול להמשיך ולקיים את ההבטחה המרופדת שלו בשלווה המדברית שסביבו, אבל הוא העדיף לנהל חיים סודיים במחתרת האינטרנטית, ומשם להזיז את העולם.

והנה, עוד לא עבר חודש מאז ש-Mazzika TV עלתה ל-YouTube, וגאנים הזיז את העולם. כמעט בניגוד לרצונו הפך גאנים לאביר המהפכה המצרית, הקול האותנטי עד כאב של ההמונים שמבקשים את החופש שמגיע להם. חודשיים לפני ליל הסדר, וממש בלי קשר, קרא גאנים לחוסני מובארק לשחרר את עמו, וחודשיים לפני ליל הסדר, וממש בלי קשר, מובארק נאלץ להיענות לדרישה. עכשיו נותר רק לראות איך גאנים וחבריו יצליחו לנווט את העם המצרי במדבר הרפורמות והשינויים.

התעצב רחוק מהדיכוי

פרופיל הטוויטר של גאנים הוא קריקטורה של חנון פרעוני בישיבה מזרחית עם ציפור על הראש ולפטופ של אפל על הברכיים. מין קארי ברדשואו מצרית ועם אותה הפרעה גרפומנית. הביוגרפיה שלו בטוויטר כוללת את התיאור התמציתי הבא: "משתנה תמידית. בדחן רציני. מכור לאינטרנט. אוהב לאתגר את הסטטוס קוו". תיאור מתחכם לכל תכונות האישיות שבדיעבד אפשר לומר שהפכו את גאנים למי שהוא.

הביוגרפיה הרשמית קצת פחות נוצצת. גאנים נולד בקהיר בדצמבר 1980, פחות משנה לפני שחוסני מובארק ירש את הנשיאות מידי אנואר סאדאת. בגיל צעיר נדדה משפחתו לאיחוד האמירויות, שם העביר את נעוריו. כמו משה רבנו, גם הוא התעצב רחוק מלב הדיכוי, במקום שאפשר לו לצבור פרספקטיבה ומידה סבירה של אופק מערבי.

בשנות ה-20 חזר לעיר הולדתו ורכש תואר ראשון בהנדסת מחשבים מאוניברסיטת קהיר ותואר שני במינהל עסקים מהאוניברסיטה האמריקאית בקהיר. במהלך שנות לימודיו היה מעורב בכל מיני יוזמות אינטרנט שלא התרוממו, וב-2008 הצטרף לגוגל מצרים כמנהל מוצר ושיווק מקומי, משם הוקפץ למשרת מנהל השיווק האזורי כעבור קצת יותר משנה. בדרך הוא גם התחתן, הביא לעולם שני ילדים ותכנן מהפכה.

הפייסבוק של חאלד סעיד

ב-6 ביוני 2010 נכנס חאלד סעיד, בלוגיסט ואיש עסקים בן 28, לקפה-אינטרנט הקבוע שלו באלכסנדריה. כעבור זמן קצר פרצו למקום שני שוטרים וביקשו ממנו תעודת זהות. משסירב לתת להם, גררו אותו החוצה, דחפו אותו ללובי של בניין מגורים סמוך, ושם הכו אותו למוות. השמועות שרצו בין פעילי זכויות אדם היו שסעיד החזיק מידע על שחיתות במשטרה.

ימים ספורים אחרי רצח סעיד, עכבר אינטרנט אנונימי פתח את עמוד הפייסבוק "כולנו חאלד סעיד", והעלה לשם צילומים של גופתו המרוטשת של סעיד. עד סוף אותו החודש כבר גדשו את עמוד הפייסבוק, שלו גרסה בערבית וגרסה באנגלית, קרוב למאתיים אלף איש. הפלטפורמה האלקטרונית שימשה למטרה אחת: לחשוף בפני העולם את הברוטליות של המשטרה ושל השלטון.

לקראת 23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים של 1952, יצאה קריאה מעמוד הפייסבוק הפופולרי להתלבש בשחור, לעמוד דקה דומייה לזכר קורבנות הדיכוי במצרים, ואם אפשר - גם לצלם את האירוע. יוזמי הפעולה רצו לעורר מודעות, אבל מבלי להסתבך. הם המליצו לעשות זאת בקבוצות לא גדולות מדי ולא להיכנס לעימותים מיותרים עם המשטרה. 44 איש לחצו על attending. 21 איש הסתפקו ב"אולי". מ-251 איש עדיין לא התקבלה תשובה. את התוצאות אפשר למצוא באתר פליקר.

אבל ההתעוררות הגדולה של עמוד כולנו חאלד סעיד בפייסבוק החלה כשהקרקע המצרית גילתה סימנים ראשונים של בקיעה, זמן קצר אחרי המהפכה בתוניסיה: הפגנה מול שגרירות מצרים בלונדון. הפגנה מול שגרירות מצרים באיטליה. מקנדה עדיין לא התקבל מידע באשר לאישורים ולמספרים. כל העדכונים והשינויים ידווחו פה, בעמוד הפייסבוק. כך כתב אותו מהפכן מסתורי מביתו הנוח בדובאי. כתב, כתב וכתב, עד שהחליט להצטרף לאירועי המהפכה בעצמו.

שידור חי מהבלאקברי

ב-20 בינואר התארח גאנים בכנס של אל-ג'זירה על עיתונות מקוונת ועל חופש הביטוי. "זה ישודר חי", הוא צייץ באותו בוקר. יומיים אחר כך בישר גאנים בטוויט חדש שהחלים משפעת עצבנית במיוחד: "מרגיש הרבה יותר טוב היום", סיכם בקצרה. יומיים נוספים עברו, הדיבורים על הפגנת מחאה רצינית בקהיר ב-25 בינואר החלו תופסים תאוצה, וגאנים שלח טוויט חדש: "למרות כל האזהרות מקרובי משפחה ומחברים, אני אהיה שם בהפגנות ה-25 בינואר. מי עוד בא?".

כל זה בשמו. באותו הזמן, תחת מעטה האנונימיות של עמוד הפייסבוק כולנו חאלד סעיד, פמפם גאנים את המחאה בקול גדול ונחרץ. אירוע המחאה של ה-25 בינואר הוא האחרון שמופיע בדף הפייסבוק בפורמט המוכר של הזמנה לאירועים. כי מאותו יום מכונן והלאה דף הפייסבוק והטוויטר של גאנים עלו על גדותיהם במידע מהפכני ובקריאות לצאת לרחובות ולשנות את העולם.

"הרגע עברתי את כיכר מוסטפה מחמוד. נראה לי שהם ייתנו לאנשים להפגין. אל תאמינו לשמועות", צייץ בצהרי 25 בינואר. "יותר מ-500 איש מול דאר אלחקמה והמשטרה מסביב", הוסיף שעה אחר כך.

"בואו לדאר אלחקמה, משטרת הביטחון נותנת לאנשים להצטרף אלינו, ואנחנו כבר כמה מאות", 14:08, נשלח מהבלאקברי.

ב-14:21 הוא מברר: "כמה אנשים במוהנדסין? ובלי שמועות בבקשה".

14:25: "אנחנו רוצים לזוז מדאר אלחקמה, לאן ללכת?".

15:04: "מאות מנסים לפרוץ את מחסום המשטרה בחסאר עיני ולעבור לא-תחריר".

15:08: "מחאות הן כמו אבטיחים, ונראה לי שפתחתי את האחד הלא נכון".

15:45: "פרצנו את המחסום".

בינתיים, בכולנו חאלד סעיד, לינק רודף לינק. תמונות מחאה. כתבה מהבי.בי.סי. דיווח מאל-ג'זירה. קריקטורה של מובארק. עדכונים על אתרי ההפגנות ולוחות הזמנים. הרבה פובליציסטיקה מנוסחת היטב. ואגודלי ה-LIKE הולכים ומתרבים. גאנים שוצף וקוצף, אבל מלבד מעט מאוד חברים קרובים אף אחד לא יודע שהוא זה שעומד מאחורי דף הפייסבוק החתרני.

במרתפי המוחבראת

לפני שעזב את דובאי ועלה על טיסה לקהיר, הודיע גאנים לבוסים שלו בגוגל שהוא מבקש לקחת כמה ימי חופשה כדי להתפנות לעסוק בעניין פרטי דחוף. הוא צבר לזכותו הרבה ימי חופשה, כך שלא הייתה להם סיבה לסרב. הוא העדיף לא לשתף את מקום העבודה שלו בעסקיו הפוליטיים. אולי מפני שזה לא נראה מספיק מקצועי. אולי מפני שידע שגוגל, כמו חברות בינלאומיות אחרות בעולם, לא תשמח להסתבך עם הרשויות במצרים רק מפני שאחד מעובדיה מעדיף לחרחר בלגנים בשעות הפנאי שלו. וזה עוד מבלי להזכיר את העובדה שאת עיקר הבלגן הוא יצר בעזרת המתחרה התזזיתית של גוגל: פייסבוק.

אבל עם כל הכבוד למלחמות האגו של עמק הסיליקון, לגאנים הייתה מהפכה על הראש. שלושה ימים הספיק גאנים להיות חלק מההפגנות, לקרוא בקולי-קולות "לחם, חופש וכבוד", עד שנעצר על-ידי משטרת הביטחון ונעלם באחת מעין הציבור. שלושה ימים שבהם הוא הלך והתפעם מאווירת המהפכה הנאורה שבעבעה סביבו.

"ב-25 בינואר כל-כך התגאיתי להיות מצרי", סיפר מאוחר יותר. "היו שם אלפי בנות, אבל אפילו לא מקרה אחד של הטרדה מינית. היה שם איש בודד שפשוט החל לאסוף זבל על דעת עצמו. היו שם רמזורים שאיש לא נגע בהם. אנשים צעקו על כל מי שהחזיק אלה ודרשו שיזרוק אותה".

אבל ב-28 בינואר, תחת מעטה כבד של גז מדמיע, נשלף גאנים מבין המפגינים ברחוב והתנדף. עברו שעות ספורות עד שחבריו קלטו מה קרה והחלו לנסות לברר לאן נעלם. פניותיהם לרשויות לא העלו דבר. גם משפחתו של גאנים לא שמעה כלום. הטלפונים שקיבלו באמצע הלילה ושבישרו להם שסוף-סוף מלמדים את גאנים לקח, לא סייעו לשלוות הנפש שלהם. בנקודה זו הבינו גם בגוגל שהחופשה של מנהל השיווק למזרח התיכון ולצפון אפריקה צפויה להתארך עד לתאריך לא ידוע.

מעמדו של גאנים כעובד בחברה בינלאומית גדולה היה טוב ממעמדם של רבים אחרים שהתאדו לתוך האנונימיות שלהם. הנהלת גוגל השכילה להלך בין הטיפות. בטוויטר הרשמי שלה היא קראה לאנשים למסור מידע על מקומו של גאנים. היא גם יזמה גישושים שקטים מתחת לשולחן, אבל שמרה על פסון חצי ניטרלי. ליתר ביטחון.

אייקון נולד

הציוץ האחרון של גאנים טרם מאסרו היה אור ל-28 בינואר: "התפללו למען מצרים. מודאג מאוד ממה שנראה כמו תכנון של הממשלה לצאת במלחמה פושעת נגד האזרחים. כולנו מוכנים למות". וזהו. דממת טוויטר עמוקה במשך 12 יום, שבסופם הוא שוחרר מהכלא וצייץ בפיוטיות למודת מכאוב: "החופש הוא ברכה שראוי להילחם למענה".

מה קרה לו במהלך אותם ימים ארוכים שאיש לא ידע היכן הוא? שעה בלבד אחרי ששוחרר מהכלא מיהר גאנים לפוצץ את בועת מרתפי העינויים שהחלה מתנפחת בדמיונם של האנשים. "חטפו אותי", הוא אמר, "אבל בכלא נהגו בי בסדר. זה היה כל-כך מוזר. הם ממש נהגו בי בכבוד. פגשתי שם אנשים משכילים, וכולם היו משוכנעים שאנחנו בוגדים שעובדים בשביל מישהו, שטופי מוח, או ממומנים על-ידי מישהו שמנחה אותנו, שאומר לנו לאן ללכת ומה לעשות ומה לפרסם באינטרנט".

במשך 12 יום חי גאנים בחשכת הפלנלית על עיניו. "לא שמעתי ולא ראיתי", אמר. "הייתי כל-כך מיואש, ישבתי ושרתי לעצמי". במשך 12 יום הוא ניסה לשכנע את שוביו שכל מעשיו הם ביטוי לאהבתו למצרים. גאנים לא הסתיר מהם אף בדל פעילות. "תודה לאל, סיפרתי להם את כל האמת", הוא שחזר עם שחרורו. "כי אני גאה במה שעשיתי והייתי מוכן לשלם על כך את המחיר". הישירות הבלתי אמצעית שלו כנראה עשתה את העבודה, ואפילו החוקרים, שבהתחלה ראו בו נער מהפכות מפונק שמסתתר מאחורי המקלדת שלו, נשבו באהבת המולדת הפשוטה שלו.

"מה שהפריע לי זה שחשדו בי בבגידה. אילו הייתי בוגד שלא אוהב את מצרים הייתי נשאר באיחוד האמירויות, יושב ליד הבריכה ונהנה מהחיים, מרוויח כסף, מקבל העלאה. מה הבעיה? גם אני יכולתי להגיד מה שאומרים רבים אחרים: שתישרף! מה, זו המדינה שלנו? היא שלהם! זה מה שהייתי אומר אילו הייתי בוגד. אבל אנחנו לא בוגדים".

שווה בין שווים

12 יום עברו, ולגאנים לא היה מושג מה קורה בחוץ. הוא לא ידע עד כמה דואגים לו. הוא לא ידע שהיעלמותו הגיעה לעיתונות העולמית. הוא לא ידע שמכבש המשטרה מעך מאות מפגינים. הוא לא ידע שהעיתונות הבינלאומית סולקה מהמדינה. הוא לא ידע שחבריו החליטו למנות אותו לדובר הרשמי והסמלי של כיכר א-תחריר. אם מובארק רוצה לדבר עם מישהו, בבקשה. וואהיל גאנים הוא הכתובת. הוא לא ידע אם ההפגנות בכלל נמשכות, או שמא כולם קיפלו את זנבם ונסוגו לאחור.

רק בחקירה האחרונה שלו, זמן קצר לפני ששוחרר, סתמו חוקריו את הוואקום וגילו לו מה קרה בהיעדרו. כשהוא עדיין נתון בהשפעת המאסר, נלקח גאנים לפגישה עם שר הפנים הטרי, ד"ר חוסאם בדראווי, ומשם לאולפן ערוץ הטלוויזיה בלוויין Dream TV, שם סיפר איך שר הפנים ישב לידו ודיבר איתו "כשווה בין שווים ולא כאילו הייתי ילד אידיוט או צעיר חסר מעצורים. ומי שגרם לכך אלה הצעירים. הם אלה שגרמו לד"ר חוסאם בדראווי לקחת אותי לביתו ולדבר איתי".

דמעות של פטריוט

יש רגעים שבהם האנשים מרגישים את אצבע ההיסטוריה משאירה חותמת בבשרם. חותם עמוק של לפני ואחרי. גאנים הגיע לאולפן Dream TV בדיוק כדי להתנער מאצבע ההיסטוריה, ולהסביר לצופים שהוא סתם אחד שהתחמק מעבודתו ובא להפגין. אחד מיני רבים. אחד שמרכין את ראשו בפני הגיבורים האמיתיים של המהפכה. אלה ששמרו על המומנטום ברחובות. שהמשיכו ויצאו מביתם גם כשההפגנות הפכו לאלימות. "אני ישנתי במשך 12 יום", הצטנע. "הגיבורים הם אלה שחייהם היו בסכנה. אני לא הייתי גיבור".

אבל משהו קרה שם באולפן. משהו בצליל קולו. בפגיעות שלו. ברטט האהבה שלו לאזרחי המדינה. בקלות שבה התלחלחו עיניו בכל פעם שדיבר על החרדה שבה חיו בני משפחתו מרגע שנעלם. כך עד נקודת השבר שבה המראיינת מונה אל-שאצלי ביקשה שייקח רגע אוויר בשעה שהטכנאים יחזרו ויקרינו את תמונותיהם של קורבנות המהפכה. סלסולי דיכאון כיסו את הפסקול וצילום החליף צילום. כולם פחות או יותר בני גילו של גאנים. אולי צעירים יותר.

ופתאום הוא התחיל לבכות. לא לבכות, לייבב. למשוך את אפו כמו ילד שרק חיבוק של אימא יקל את מצוקתו. בלי מעצורים. בלי להסתפק ברעד גברי בסנטר ובהפניית מבט מאופק הצדה. הוא בכה בקול כמו שמבוגרים כבר שכחו לבכות. אל-שאצלי אמרה לו, "אל תבכה". אבל הוא המשיך, ומתוך הדמעות קרא: "אני רוצה להגיד לכל אימא ואבא שאיבדו את בנם, אני מצטער, אבל זו לא אשמתי. אני נשבע באלוהים, זו לא אשמתנו. זו אשמת כל מי שבשלטון ומתעקש להיאחז בשלטון בציפורניו". והוא קם והלך. ברח מהאולפן.

המצרי החדש

כמו בקומדיות גם במהפכות, זה הכול שאלה של עיתוי. בימים שלפני ראיון הטלוויזיה של גאנים עמדה באוויר תחושה מאכזבת מעט של מהפכה נטולת קתרזיס. בדיונים בחדרי-חדרים, ומאחורי גבו של ההמון, רקמו כל מיני פתרונות אמצע ופשרות מז'אנר הללכת-עם-ולהרגיש-בלי. העיתונות העולמית נהדפה לפינה. ההנהגות בעולם ישבו על הגדר. והאינטלקטואלים המצרים שמרו על פרופיל נמוך מינוס.

ואז הם נחשפו לגאנים. לפנים הנקיות של המהפכה. לאיש שממש לא היה צריך להיות שם. הוא לא רעב ללחם. לא חסר אפשרויות. יש לו בלאקברי, חשבון טוויטר ומשקפי ראייה אופנתיים. אילו היה מצטרף לפנתרים השחורים, אפילו גולדה הייתה חושבת שהוא נחמד. המעמד הבינוני-גבוה המצרי, שעד אותו רגע התבונן באירועים חצי מן החוץ, נחשף להנהגה מסוג אחר. הנהגה שמבכה את אזרחיה הנופלים מתוך תחושת אחריות וכאב אמיתיים. הנהגה שמבקשת מהורי הנופלים סליחה. הנהגה שבאמת מאמינה שמצרים יכולה להיות אחרת.

"דודה שלי התקשרה אליי בבכי אחרי הראיון עם גאנים ואמרה: אני באה לא-תחריר מחר! שאלוהים יברך אותו", צייצה צעירה מצרית.

"נשארתי חסר נשימה בגלל גאנים. אינשאללה שהכנות והפטריוטיות שלו, שחדרו לסלונים של מצרים, יציתו את המהפכה מחדש", צייץ בחור אחר.

זמן קתרזיס

המומנטום חזר למהפכה, רבים אומרים שבזכות גאנים, וההמונים שבו לרחובות. נחושים לעמוד שם עד התפטרותו של מובארק. בשבת שעברה, אחרי שהשיגו את מטרתם, צייץ גאנים: "בוקר טוב מצרים. נורא התגעגעתי אלייך בשלושים השנים האחרונות".

השבוע, חנוט בחליפה בראיון ל"בלומברג", התפנה לסמן את המטרות הלאומיות הבאות: "אנחנו יכולים להיות ההודו הבאה בכל הנוגע להיי-טק, ולהפוך לעמק הסיליקון של האיזור. למצרים יש עתיד גדול".

גוגל אמנם הודיעה שתקבל אותו בשמחה בחזרה, אבל אפשר לנחש שיהיו לה מתחרים.