"הקרב שלי הוא לא מול נוני מוזס, אלא מול מארק צוקרברג"

המחשבה הראשונית, המתבקשת אפילו, שעולה בראש רגע לפני המפגש עם נמרוד ניר, היא שמדובר בבחור מהזן הגרוע ביותר. בטח צעיר, יהיר, בן עשירים מפונק ויומרני שחושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. אבל ניר הוא אחר. ב-27 שנותיו הוא כבר היה במקומות שפרחי פרסום אחרים בגילו לא חלמו עליהם. נפל וקם, הושיט יד אל האש, נכווה, החלים, פגש במוות, פגש בחיים, צלל לעומקים רוחניים, צף למעלה, שחה נגד הזרם או נסחף עמו. קורות חייו הקצרים יחסית יכולים למלא ביוגרפיה עמוסה, והוא רק בתחילת דרכו. בנם של ג'ודי שלום-ניר-מוזס ועמירם ניר ז"ל נמצא במסע שתכליתו להותיר חותם בעולם, ואת הצעד הראשון הוא עושה ממרומי הקומה ה-30 בבניין משרדים יוקרתי ברמת-גן.

לפני 3 חודשים הוא הקים את The Brief, סוכנות לשיווק קריאטיבי. אל תגידו משרד פרסום. זה לא זה. מדובר בקונספט אחר, לדבריו. "אספתי סביבי חבורה של אנשים שסולדים מהבינוניות בענף. זה לא סוד שבארץ הפרסום הוא לא אפקטיבי, וההחזר על ההשקעה הוא בין הנמוכים בעולם", הוא אומר. "הסיבה לכך, בין היתר, היא שבארץ הפרסום מבוסס על מדיה. אם לאחד המשרדים יש 'פילר' (הזדמנות לקנות מדיה בזול - ח"ב), הוא אומר 'בואו נמציא קריאייטיב שימכור את הפילר'. לא עושים שיווק, לא עושים אסטרטגיה, רק מחפשים איך לעשות את ה-25% עמלה. ובעולם שבו הכוח של המדיה נחלש באופן משמעותי, ואנשים כבר לא רואים פרסומות בטלוויזיה, והכוח של הדיגיטל עולה - צריך למצוא משהו אחר. וזה מה שאנחנו עשינו. המטרה שלנו היא להגביר את המכירות של הלקוחות.

"אם בא אליי לקוח אני בונה לו אסטרטגיה מבוססת מחקר ומשם אני מפתח את הרעיון של המותג - מרמת המוצר, דרך הנראות בחנות, תוכניות מכר מיוחדות ושת"פים, ועד לרמה של קניית המדיה. אצלנו המדיה לא באה קודם, אני לא תלוי בה כי אני עובד על ריטיינר".

- על איזה סדרי גודל של ריטיינרים מדובר?

"אני מבקש כ-15 אלף שקל ללקוח הכי קטן שלנו ועד עשרות אלפי דולרים ללקוח גדול שאנחנו מנפיקים לו קריאייטיב שיווקי כולל. אני יודע שהמילה הכי מאוסה ושגורה בענף היא 360, וכולם מתהדרים בזה, אבל אצלנו זה אמיתי. אם אני בא ללקוח שלי שיש לו חנות רהיטים, אני בונה לו קונספט של 'עיצוב איטלקי במחיר שוודי' שבמסגרתו הוא נלחם באיקאה. זה אומר שכל החנויות שלו עכשיו עוברות למודל תמחור שקרוב לאיקאה, וכך גם תמהיל המוצרים ותוכנית הנאמנות של הלקוחות. זה מכלול עצום שנקרא שיווק, לא רק קריאייטיב שרצים למכור אותו לפרינט.

"בכל אחד מהמקומות שעבדתי לא חשבו על שיווק, על תמחור מוצרים. ברגע שאני לוקח מהלקוחות שלי ריטיינר, אני מייתר את מה שקורה במשרדים אחרים שבהם הלקוח מפרסם ב-20 מיליון שקל, המשרד גוזר את עמלת המדיה, והכסף שאתה משלם לקריאייטיב בא מהמדיה. ככה, גם אם אתה חושב שללקוח שלך נכון להשקיע רק מיליון שקל כדי לייצר משהו פסיכי שיביא הרבה אנשים, אתה לא תעשה את זה, כי מה שמעניין אותך זה המדיה. אתה נהיה עבד שלה".

אחד הפרויקטים הראשונים שיצאו מבית המדרש של The Brief היה קמפיין דל תקציב לתנועת "קול אחד", שפועלת למציאת פתרון לסכסוך על בסיס של שתי מדינות לשני עמים. "עשינו מהלך גרילה ב-6,000 שקל, שהכניס אלפי אנשים לאפליקציה בפייסבוק. בחרנו 150 מובילי דעה, חברי כנסת, עיתונאים, פוליטיקאים ובלוגרים, נתנו להם פרופיל פיקטיבי בפייסבוק, שבו הם קיבלו הודעות בפייסבוק מהאני שלהם בעתיד שכתב להם: 'הי, זה אתה מהעתיד, ביום ראשון תקבל חבילה'.

"ביום ראשון בבוקר אותם 150 איש קיבלו שליח עם עיתון 'ישראל היום', שעליו היה ז'קט (כריכה) שמודה להם על תרומתם לתהליך השלום וקורא להם להיכנס לתוך האפליקציה. לפחות חצי מהם כתבו על זה בפוסטים שלהם ובבלוגים, עשו לנו פולו-אפים בטלוויזיה בכל הערוצים ויצרנו המון באזז. בסוף היום, הקמפיין הזה עלה לנו עם ההפקה, ההפצה והדפוס 6,000 שקל, והיה המהות של אינטראקציה אינטרנטית שבה הופכים אנשים לסוכני ההשפעה. שמעתי פעם אימרה של מישהו שהשיווק בעתיד יהיה כמו סקס, רק הלוזרים יצטרכו לשלם עליו".

"בסוף 'ידיעות' יעתיקו מ'מעריב'"

בקצה המסדרון היוצא מחדרו של ניר יושבת נציגות של ידיד המשפחה, והבעלים החדש של עיתון "מעריב", זקי רכיב. המיקום אינו מקרי. לפני מספר חודשים הקימו ג'ודי וזקי קרן להשקעות בתקשורת, ובאחרונה, בשקט-בשקט, עבד ניר עם זקי על אסטרטגיה שיווקית לעיתון המתחדש.

"ברגע שיראו את העיתון החדש ואת הקמפיין שלו, אנשים יבינו למה אני מתכוון כשאני אומר מה זה קריאייטיב מרקטינג. איך משרד פרסום שהוא משרד שיווק עתידי צריך לתת את האינפוט. את לא מבינה מה הולך להיות שם. זה להרוג את הפרינט ולעשות משהו אחר לגמרי, אינטראקטיבי. בסופו של יום, זקי רכיב הוא מי שחולל את מהפכת האינטרנט שיצאה מעמק הסיליקון. אם ילכו על זה וייקחו את זה עד הסוף זה יהיה מדהים, כי יש ניהול מוצרים, והמוצר הוא טוב, והשיווק רק יכול להגביר את זה. זה כרגע Do or Die. או שבתוך שנה וחצי זה ימות, או שזה יהיה אחד המודלים שינצחו בעולם".

- לא מוזר לך לחצות את הקווים ולהיות בצד שמתמודד מול "ידיעות", נמרוד ניר-מוזס?

"זה מוזר. דוד שלי נוני מוזס זה 'ידיעות', הבית שלי זה 'ידיעות'. הייתי יורק כל פעם שעברתי ליד קרליבך ועכשיו אני בא לשם לפגישות. מבחינתי זה פסיכי. אני מסתכל על זה כאילו הפוטש חזר. הילדים חוזרים הביתה. אבל האמת שאני חושב שזקי מביא חזון שמדבר על 'מעריב' מול עולם הפרינט כולו ולא מול 'ידיעות' או 'ישראל היום'. כולם רק ירוויחו מזה, כי אנחנו נביא את המודל החדש. תחרות זה טוב. 'ישראל היום', כמה שאני סולד מהעיתון הקומיסרי הזה, עשה טוב לעיתונות, החזיר אותה לרלוונטיות והגדיל את התפוצה של כל הענף. הוא לא עשה רק רע. אם 'מעריב' יהיה שחקן חזק ורלוונטי זה יעזור גם ל'ידיעות', ואני בטוח שהם יעתיקו מאתנו את המודל וזה יהיה הפרונט החדש של כל העיתונים".

לפני כשבוע עבר תקציב הפרסום של העיתון "מעריב" ממשרד הפרסום יהושע TBWA למשרדו של ניר. מדובר כמובן בתקציב עוגן עבור "דה בריף", וניר שמח להתייחס אל המעבר באופן ממלכתי ולומר כי במשרד "גאים לתת תמיכה שיווקית ולהיות שותפים למהפכה ש'מעריב' עומד לחולל בענף העיתונות, ומבטיחים הרבה הפתעות בהמשך". אבל הדבר מורכב יותר מאמירות יח"צניות משותפות לשני הצדדים, ויעורר מיד ביקורות על כך שניר קיבל את התקציב בחסד ולא בזכות.

- אתה לא חושש שיגידו שקיבלת את התקציב הזה בחסד ולא בזכות?

ניר לא נבהל: "לא. אני לא מתנצל על עובדות שידועות לכל. ידוע שכדי להצליח בביזנס צריך קשרים כדי להביא לקוחות. רותי שטרית, אילן שילוח וראובן אדלר מתבססים על הקשרים האישיים שלהם וכך הם מביאים לקוחות. זה שאנחנו נמצאים באוריינטציה מסוימת עם זקי ושהוא עובד עם אמא שלי ולכן אני מכיר אותו זה רק חלק אחד. החלק השני הוא שיצא לנו לעבוד על דברים אחרים ביחד והוא ראה שיש לנו ראש והכניס אותנו לתהליך. אני לא צריך להתבייש בזה. חלק מהסיבה שאני יודע שנצליח זה כי אנחנו מאוד-מאוד מקושרים, יש לנו יכולת לגייס לקוחות".

- אתה ערוך לזה שאתה נכנס לעולם הפרסום האגרסיבי והתחרותי?

"יכולתי לעשות מיליארדים בנדל"ן ויותר בקלות. הסיבה שאני בתחום הזה למרות שיש דרכים יותר קלות לעשות כסף, היא שאין שום דבר אחר שאני אוהב יותר. זה שילוב של יצירתיות, סקסיות, כסף ומדע. הפיוז'ן הזה בין העולמות, האמנות בשירות הקפיטליזם, זה נהדר. פרסום זה הנדסת תרבות. פעם היו קוראים דוסטוייבסקי, היום רואים פרסומות, ואני יודע למשל שהילדים שלי ייחשפו ליותר תוכן שיווקי מאשר לבידורי, כי הסדרות שיהיו בטלוויזיה יהיו כולן תוכן שיווקי. 'הסימפסונס' יהיו של אורנג' ו'כוכב נולד' של סלקום".

איל חומסקי ברגע נדיר של פרגון

- איך תנווט את עצמך בתעשיית הפרסום חסרת העומק?

"אני רוצה להעביר את הפרסום למקום אחר. העולם הזה משכשך בביצה של עצמו, כמו תחרות הקקטוס או הבלוג 'המזבלה'. אם משרדי הפרסום היו משקיעים עשירית מהמרץ שלהם בדברים אחרים במקום בקאן ובקקטוס, זה היה נראה אחרת. איזה בעלים של חברה גדולה מתעניין בקקטוס או אכפת לו מזכייה בקאן? אם אני יכול לייצר קשר לציבור הכללי באופן ישיר ומצד שני להגיע למפרסמים הגדולים, אני לא רואה את ההשתכשכות בביצה כמשהו חיוני. זה מגעיל אותי ומצחיק אותי. אני לא מבין את הקטע".

- איפה אתה רואה את המשרד שלך בעוד 5 שנים?

"בגלל שאנחנו לא משרד נישה ולא באנו לשחק עם אינטראקטיב פה ו-BTL שם, אלא אנחנו עושים חינוך שוק ומלמדים אנשים לשלם ריטיינר, ייקח לנו קצת זמן. אבל אם בתוך עשור לא נהיה בטופ 5, מבחינתי זה כישלון. אנחנו לא משרד בוטיק או משרד נישה, לא באנו לשחק. אנחנו הולכים להיות הכי חדשניים, הכי מעצבים, הכי משפיעים, ובתוך 15 שנה אני רוצה להתחיל לייצר מוצרים. סוכנות שיווק אמורה לדעת לייצר מוצרים ואנחנו נהיה ברמה כזאת גבוהה שנהיה קונגלומרט שמייצר מוצרים שיימכרו בארץ ובעולם, מעבר לזה שנהיה סוכנות השיווק המובילה בארץ".

- אתה מדבר על 360, אבל היום התעשייה הולכת לסגמנטציה, להתמקצעות. בתי הכולבו כבר לא רלוונטיים.

"אני לא מסכים. בתי הכולבו דווקא חוזרים, ובגדול. רואים את זה בדיגיטל, למשל. כולם פתחו גרורות של סוכנויות דיגיטל ומדיה חברתית, אבל לאט-לאט כל הנישות האלה התכנסו בחזרה אל תוך המשרדים. כשאנשים לא מבינים משהו או חשים מבוכה, הם פותחים נישות וסגמנטציות. עכשיו זה כביכול תור הזהב של המשרדים שמתמחים ברשתות החברתיות, אבל במקביל יש מגמת התאחדות מטורפת. 10 משרדים קטנים התאחדו ל-4 גופים, וגם הם יתאחדו. כשיש מגמות חדשות יש סגמנטציה, אבל אז חוזרים הביתה כי הלקוח רוצה וואן סטופ שופ. זה לא יוצר שפה שיווקית אחת קוהרנטית כשיש לך 20 משרדים שונים, שכל אחד מתמחה במשהו אחר".

- מה אמר לך איל חומסקי כשהודעת לו שאתה עוזב ומקים משרד מתחרה?

"כשאמרתי לו את זה הייתי בטוח שהוא ישתולל, אבל הוא הסתכל עליי ואמר לי 'תקשיב, אני איתך באש ובמים עד הסוף, אני מאמין בך'. הוא עוזר לי בכל מה שצריך, ומדיה.קום ואנחנו חברים טובים. אותו רגע נדיר של פרגון של מי שהיה אמור להיות הפיראנה הטורפת ריגש אותי".

- איך הגיבו בבית כשאמרת שאתה מקים את המשרד?

"אמרו לי 'סוף-סוף, הגיע הזמן, ברוך הבא לעולם התקשורת. סבא שלך הקים את 'ידיעות' וניהל אותו, אמא שלך עיתונאית וכל המשפחה נמצאת בתחום. אין לך לאן לברוח. די, תשלים עם זה'. כל החיים תמיד שיננתי כמה אני שונא את עולם התקשורת והפוליטיקה. הייתי בטוח שאהיה פסיכולוג. אבל בשלב מסוים, אחרי שלמדתי פסיכולוגיה והתנדבתי בגהה ובקו החם שתומך באנשים שרוצים להתאבד, הבנתי שאני לא יכול להכיל את כל הכאב האנושי הזה".

- כמה לחץ להצליח אתה חש כשאתה מוקף פרסונות כאלה?

"אני חושב שעם כל הכבוד לעניין הזה, אני הקטגור הכי גרוע של עצמי. האג'נדה שלי היא לעשות משהו כל-כך מגניב וגדול ועוצמתי, שיישאר אחרי שאני אמות. כמו פרויד או ניטשה או שופנהאואר, שעשו משהו גדול. אז הקרב שלי הוא לא מול סילבן או אמא שלי או נוני, אלא מול לארי פייג' או מארק צוקרברג. אני מסתכל לצדדים ורואה חבר'ה בגילי שהשתלטו על העולם, ואני לא פחות מוכשר מהם. אני רוצה לנצח את המוות, להשאיר אחריי כמה שיותר".

"הייתי ישיבע בוחער"

ניר לא סתם זורק את שמו של שופנהאואר, כמו שמנכ"לים אחרים מיידים לאוויר את שמו של ג'ק וולש. בגיל 16 הוא כבר קרא את כל כתבי אפלטון. את התואר הראשון שלו בפסיכולוגיה עשה בזמן השירות הצבאי והמשיך משם לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל-אביב. אה, וגם היתה האפיזודה הזו שהוא בילה שנתיים בישיבה חרדית והיה נשוי לבחורה חרדית. את מכנסי הארמאני וחולצת הולנטינו החליפו אז חליפה שחורה-לבנה וכובע שחור. "הייתי ישיבע בוחער", הוא אומר בחיוך. "תמיד הייתי פילוסוף, אבל לא אהבתי את היהדות. חשבתי שזה פרימיטיבי. אבל איכשהו הגעתי לכתבי הרמב"ם, קראתי מורה נבוכים והבנתי שיש שם דיונים מטאפיזיים ברמה הכי גבוהה. עומק מטורף.

"התחלתי ללמוד בישיבה ליטאית אמריקנית בשכונת הר נוף בירושלים פעמיים בשבוע, וגיליתי שם חבר'ה צעירים, מוכשרים, שמנהלים דיונים עמוקים על מהי המידה הטובה, אפלטון מול אריסטו, מה זה 'יש מאין' ו'יש מיש'. אני מהחיים שלי בתל-ברוך צפון, שמה שחברים שלי ידעו זה סקס, סמים ורוקנרול, הגעתי למקום של אינטלקט. החלטתי לבוא פול טיים. עזבתי הכל ועברתי לשם לשנתיים כדי ללמוד יהדות".

באותה תקופה קם ניר בכל יום ב-5:00 בבוקר לתפילות, 12 שעות של גמרא והלכה. "עד היום יש לי את הכובע השחור. באותה תקופה לקחתי קורס באינטרנט של פילוסופיה באמנות, ושם פגשתי בחורה חרדית. התאהבנו. היו לנו 3 אופציות. להיות אתה בלי חתונה ובעצם לגרום לה נזק, לוותר עליה ולחיות בתחושת החמצה, או להתחתן ולקחת את הסיכון שנתגרש. החלטנו על הסיפא, והתחתנו. היתה לנו חתונה חרדית גלאט, הפרדה מלאה.

"הייתי חוזר הביתה מהישיבה ואחותי היתה בוכה. הרב שלי היה אומר שיהודי טוב חושב שמי שמימינו הוא קיצוני ומי שמשמאלו הוא אפיקורוס. הכוונה היא שהמצב שלי גרם לאי נוחות לכל אחד ממקום אחר, אבל בסופו של דבר הם כן תמכו בזה. למרות זאת אני בטוח שהיום שבו עזבתי את ירושלים היה אחד היותר משמחים בחייה של אמא שלי".

וגם זו לא היתה החלטה של רגע, "מראש באתי לשנתיים. כשהגעתי לשם אמרתי לעצמי: יהיו לי כמה שנים של מסעות אינטלקטואליים. קראתי את כל הפילוסופים הגרמנים והצרפתים, ורגע לפני החיים האמיתיים עשיתי 'טור' ביהדות. במקום שהכי סלדתי ממנו. אני מאמין בהשם, אוהב את היהדות, אבל כל ההלכה, וזה שמתלבשים כמו פולנים בשטייטל, לא היה בשבילי. ובאמת כשהבנתי שאני לא הולך עם הדת עברתי את אחד השיעורים הכי עצובים בחיים שלי, הבנתי שאהבה זה לא הכל. זה שאין לי ילדים זה לא מזל, אמרתי לרב שאני לא מתחתן אם אין לי אישור שלפחות שנתיים אין לי ילדים. ידעתי שאני עוד לא מוכן לזה, ורק אחרי שקיבלתי אישור הסכמתי להתחתן.

"כשאני מסתכל היסטורית על כל המהלך הזה, יש לי משיכה גדולה לתחום. זה משפיע עליי מאוד, היום אני גם בונה חופשי, וכל הדברים האלה נותנים לי משמעות ותוכן לחיים. אני צריך את זה".

אחרי המונולוג הזה קשה להבין מה בדיוק ניר עושה בתחום הזה, שמזוהה יותר עם כסף ופחות עם רוחניות. למה הוא לא פורש לאיזה אי בודד לכתוב הגיגים או עושה דוקטורט בפילוסופיה. יכול להיות שזה יקרה לו יום אחד, אבל עד אז הוא יצטרך להירגע קצת, כי כרגע מדובר על מנוע קיטור היפראקטיבי שהאויב הכי גדול שלו הוא השעמום. "אני מת כבר שהיום הזה ייגמר כדי שאוכל לחזור לכאן מחר", הוא אומר. "אני עובד גם בסופי שבוע ואפילו יום כיפור זה בשבילי יום של פגישות. אני תזזיתי, אני היפר, ואני אוהב את זה. זה נותן לי כוח. אני ישן 4 שעות בלילה. לא עושה כלום כמעט חוץ מלעבוד. בגלל זה למשל לא נסעתי להודו אחרי הצבא. זה נשמע לי סבל. שעמום. לשבת עם הצ'ילומים בכפרים נידחים ולא לעשות כלום. אני מקסימום יכול לנסוע לסיני ולקרוא איזה דוסטוייבסקי שלא קראתי".

אמא חיית פייסבוק - זה מבאס

"גדלתי בבית סוער", הוא מספר. "עמוס פוליטיקאים ואנשי תקשורת. אמא שלי היא פרסונה מצד אחד של המפה, ואבי המאמץ מהצד השני. בית של פוליטיקאי ועיתונאית, שחווים בו חוויות אחרות, כמו למשל את אריק שרון שמרים אותי על הכתפיים, ובכל פעם שהוא בא וישב במטבח אמא שלי אמרה לו את אותו הדבר: 'אתה זוכר שבהלוויה של עמירם, רודי (נמרוד) ישב לך על הברכיים ושאל אותך למה אתה כל-כך שמן?' או פגישה עם נשיא ארה"ב.

"היתה לי גם סבתא פולנייה וגם סבתא תוניסאית. זה היה בית שבו כשסילבן היה שר אוצר אנשים הגיעו אלינו, צבאו על הדלתות וקיללו, ואני הייתי צריך לשים פינק פלויד בסטריאו כדי לא לשמוע את הצעקות. אתה גם לא יכול להיות אתה עצמך עד הסוף, גם היום. אני לא יכול לכתוב כל סטטוס בפייסבוק, כל מה שבא לי, מה שאני חושב על כל מיני פוליטיקאים או על עצמי, יש מחירים שצריך לשלם. אתה גם לא יודע באיזה קטע אנשים באים אליך, אם לאנשים יש אג'נדה או לא".

- עד כמה זה קשה להתמודד עם אמא שהיא חיית פייסבוק?

"הרבה פעמים זה מבאס, כי אין הפרדה בין ההורים שלך אליך. אני מקבל מיילים שבהם אנשים מעבירים ביקורת על החלטות של סילבן או של ג'ודי. אני מחייך ולא מגיב. זה לא נעים לראות טוקבקיסטים וקומנטיסטים בפייסבוק שמלכלכים על דברים כאלה ואחרים. וגם לפעמים אמא שלי, שהיא טיפוס מאוד יצירתי ויש לה משפטי קופי חזקים, יוצרת הרבה עניין ובלגן גם מסביבי. תכל'ס, העניין של הפייסבוק קצת מבאס. אח שלי עשה לה רימוב ובלוק לגמרי".

"עשו לאבא שלי עוול"

נמרוד ניר איבד את אביו בגיל 6 באותה תאונת מטוס מפורסמת שעד היום לא פוענחה, וזכה לאב המאמץ סילבן שלום ול-3 אחים חדשים.

- הרבה שנים הייתם רק אתה, אחיך ואמא שלך. ואז סילבן הגיע?

"כשהייתי בן 6 אבי נהרג, ואחר כך היינו רק שלושתנו. אני, אמי ואחי. ואז פתאום סילבן נכנס לחיינו ונולדו עוד 3 אחים. אני ואמא שלי, שהיא החברה הכי טובה שלי, יש לנו את הפז"ם הכי מטורף שבן אדם יכול לעבור. אין בן אדם שעבר אתה את מה שאני עברתי אתה, ופתאום נכנס מישהו חדש לבית. היה לי נורא קשה בשנה-שנתיים הראשונות. אני לא מבין איך הוא עשה את זה. גבר בן 35 לוקח אישה עם שני ילדים לא קטנים שעושים לו את המוות, והוא בכל זאת נשאר".

- אתה זוכר את אבא שלך?

"אני זוכר אותו מעט. אני כאילו רוצה להגיד שכן, אבל הרוב זה בטח לא ממנו, אלא עליו. דברים שסיפרו לי עליו ושלמדתי אחרי. הפרסונה שלו. אני לא חושב שמבחינה פיזית אני דומה לו. לא זוכר יותר מדי מהאדם. זה משהו שקברנו, שהיה כל-כך קדוש, שלא מדברים עליו. רק לפני כמה שנים הבנתי שהעניין הזה של לא לדבר על משהו מרוב שהוא קדוש, טורק את הזיכרון. החיים עם זיכרון, יש בהם משהו. כשאתה לא מדבר על האיש או על האירוע, אתה בסוף הורג אותו.

"זה צף אצלי כשלפני שנתיים באו אליי מערוץ 10 דרוקר ושלח, שמצאו איזו עדות לגבי המוות שלו בתאונת המטוס ופתחו את זה מחדש. אז אחרי שנים של הדחקה ואי עיסוק בנושא החלטתי לאסוף חומרים ואולי להוציא ספר שסוקר את כל העדויות שכן יש".

- אתה ערוך להתמודד עם גילויים קשים?

"פסיכולוגים אומרים שאנשים מתחרטים יותר על דברים שלא עשו מאשר על דברים שכן עשו, ואני מרגיש שאני מספיק חזק להתמודד. אני גם חושב שעשו לו עוול. הוא עשה דברים למען המדינה אבל אף אחד לא גילה מי עמד מאחורי המעשה הזה, אף אחד לא נתן לו את הכבוד המינימלי ובדק או בירר, ואני לא מדבר על ספר בשכר כמו שכתב רן אדליסט. אז התחלתי עכשיו לחפש חומר. אני מדבר עם עיתונאים ואנשים שיש להם קשר כדי להוציא את האמת לאור, או לפחות לנסות. היום כבר אין לי בעיה לדבר על זה".