המסך והברזל: על סרטי אקשן, מפעלים נטושים ומי שביניהם

למרב מרודי יש טריק ישן שתמיד עובד. בכל פעם שמבקשים להחרים לה את הצילומים היא שולפת פילם ישן מכיס המכנסיים ומוסרת אותו בהכנעה. בעיירות הנידחות של מזרח אירופה, שם היא נוהגת לצלם מפעלי תעשייה ישנים, לא שמעו עדיין על מצלמות דיגיטליות. וגם אם כן, נראה שעצם החרמת הפילם גורם לשוטרים שפוקדים "פילם פילם" להרגיש שעשו את תפקידם, והם משחררים אותה לדרכה.

"פעם עצרו אותי בחשד לריגול תעשייתי", משחזרת מרודי. "זה היה מגוחך כי צילמתי מפעל שכבר נסגר, בעיירת רפאים בשם פרניק בבולגריה. פתאום עוצר לידי ג'יפ ולוקח אותי ל'צ'יף אוף טאון'. מישהו שהיה ביג בוס בתקופת הקומוניזם ויושב היום בבניין הסתדרותי ישן. הוא שאל איך אני מעיזה לצלם ומה יקרה אם הוא יעשה אותו דבר למפעלים בישראל, ואז התחלנו לדבר על קיבוצים ועל געגועיו לקומוניזם. בסוף נתתי לו פילמים והוא שחרר אותי".

- פחדת?

"לא במיוחד, זה נראה בעיקר כמו הפגנת שרירים. קשה להשוות את זה למקרים שבהם באמת הייתי בסכנת מוות. למשל כשצילמנו סרט במפעל פלדה, שלצדו שלושה מגדלים שמאוד סקרנו אותי. למזלי בחרתי לעלות על האמצעי. רק אחרי זה גילינו שבשניים האחרים היה גז רעיל, כך שמי שמגיע לראש המגדל מת במקום. בזה שאני בחרתי, המדרגות נפלו מיד אחרי שדרכתי עליהן, ונאלצתי לרדת על המעקה שבצדדים".

- נשמע כיף.

"זה עוד כלום בהשוואה למה שקרה לפעלולן שצילמתי במפעל כזה. הוא רץ על גשר שפתאום צנח, ונאלץ להיתלות במעקה כדי להציל את עצמו".

צלמת של סרטי אקשן

מרודי, 34, עובדת לפרנסתה כצלמת סטילס בסרטי אקשן אמריקאיים, שמצטלמים במזרח אירופה מטעמי תקציב. לתחביבה יוצא הדופן, צילום מפעלי תעשייה נטושים מהעידן הקומוניסטי, הגיעה בעקבות צילומי סרט הפעולה הראשון שלה על אדמת בולגריה, שהשתמש באחת הסצנות במפעל לייצור רכבות.

"כל הצוות דיבר כמה הלוקיישן הולך להיות מפחיד וקשה במיוחד. היו שם המון בורות ודברים שיכולים ליפול עליך, אבל מבחינתי זה היה כמו להגיע ללונה פארק. העוצמות של הברזל, צבעי החלודה, הכלים של הפועלים שעדיין היו תלויים על הקיר. הבנתי שיש מקומות כאלה בעולם ושאני חייבת למצוא אותם. פעם מישהו עשיר הטיס אותי לקובה כדי שאלמד אותו צילום במשך שבוע. ביקשתי ממנו בתמורה שייקח אותי למפעלי תעשייה. גם בהפקות הצוותים מספקים לי המלצות".

צילומי הסרטים זימנו למרודי לא מעט הזדמנויות להכיר מקרוב מפעלים שמיועדים להריסה. ההפקה נוהגת לקנות אותם בזול, כדי שתוכל להחריב אותם בפיצוצים ובשלל אפקטים בלי לעשות חשבון. אבל היו גם מקומות שאליהם הגיעה לבד עם רכב שכור ועם ג'י.פי.אס. "העיירות כל-כך מזוהות עם המפעל, שבכניסה אליהן יש תמיד פסל או ציור גדול שלו. אבל למצוא אותו זה עדיין לא תמיד פשוט. חלק גדול מהמקומות ננטש אחרי נפילת הקומוניזם ונשלט היום על-ידי חבורות צוענים".

- וצריך לדעת להסתדר איתם.

"הם דווקא נראו חמודים. לפעמים נתתי להם כסף או אוכל כי הם ביקשו, ואז הם עזבו אותי. צריך להבין את הדינמיקה במקומות האלה. ישנו העולם שמעל האדמה, שם הבוסים הם השוטרים או מנהלי המקום, ואסור לפעמים לצלם לכיוון מסוים כי שולט בו בוס אחר; וישנו העולם שמתחת, המורכב ממנהרות חשוכות ונשלט על-ידי הצוענים, עולם שגם השוטרים מפחדים להיכנס אליו".

- המקומיים בכלל הצליחו להבין מה את מחפשת שם?

"הבולגרים לגמרי לא מבינים את האובססיה שלי למפעלים. מבחינתם זה זבל. נגמר. אין מה לדבר על זה, דווקא בגלל שזה עוד פצע פתוח. הם נקרעים מצחוק כשהם שומעים שהצגתי את הצילומים בשנה שעברה בתערוכה תחת הכותרת It was. ואם אני מספרת להם שקנו את כל התמונות, זה בכלל מפיל אותם. בשבילי זה ממש פאשן".

- מנין זה בא?

"כילדה, הייתי מסתובבת במפעלי ים המלח עם אבא שלי, שעבד שם כמהנדס מכונות. אפשר לומר שגדלתי עם ערימות המלח והמגנזיום. אחר כך הוא עבר למפעל פניציה ירוחם שמייצר בקבוקי זכוכית, וגם שם הייתי מסתובבת ואוספת את כל טעויות הייצור שלהם. היה לי אוסף של תבניות זכוכית. יש משהו במפעלים האלה, בעיקר אלה שנראים גדולים מהחיים, שמאוד יפה בעיניי. מין אוטופיה גברית שבה הפועל היה הכי חשוב והתעשייה הייתה חלום. והיום כשהכול עובר לסין זה ממש החלום ושברו".

- עולם הולך ונעלם.

"ממש כך. יש הבדל בין צילומים חודש ויותר אחרי הסגירה, לבין צילומים ביום שהמפעל ננעל. כשצילמתי ביום שסגרו מפעל כזה, הכול עדיין היה שם. מדי פעם יצאו גזים ועשן מכל מיני חורים. צילמנו סרט כשחומרים עדיין בעבעו סביבנו".

- איכות הסביבה לא נראית כמו הצד החזק במפעלים כאלה. לא פחדת לנשום את כל זה?

"לא חשבתי על זה יותר מדי. היו סרטים שבהם הסתובבנו עם מסכות, למשל, כשצילמנו בקופשה מיקה, מפעל זפת ברומניה, שכל גגות הרעפים באזור נצבעו בגללו בשחור. למרות המסכה, שלושה ימים אחרי זה עדיין השתעלתי שחור ויצא לי מהאף שחור. רוב האנשים בסביבה מתו ממחלות ריאה, ונשארו שם רק כמה זקנים שאין להם לאן ללכת. במפעל אחר, שמייצר את הלבנים האדומות, שבהן בונים את מזרח אירופה, האזור כולו נצבע באדום. זה יפה ועצוב.

"פעם הבאתי לאבא שלי במתנה בקבוק עם אדמה שאפשר להזיז עם מגנט, כי עדיין הייתה שם פלדה בפנים. גם שם צילמנו חבושים במסכות. חלקיק פלדה כזה שעף לך לריאות גומר אותך".

- לא רצית לצלם את האנשים שהיו חלק מהמקום?

"לא. בעיניי, יש משהו מתנשא בלצלם אנשים. כשמתבוננים בצילום של המפעל, האנשים כבר נמצאים בו, כמו רוחות רפאים. את לא צריכה לראות אותם כדי להבין כמה כסף הם קיבלו, ובאילו תנאים הם עבדו. זה עולה לבד, מבלי שאביך אותם כאינדיבידואלים. בפרניק, למשל, הסינרגיה בין העובדים למפעל הייתה כל-כך גדולה, שצינורות הקיטור חיממו את בתי העובדים הסמוכים למפעל".

- בהפקות הסרטים ודאי נתקלת בעובדים מהעידן הקומוניסטי.

"הסיפורים שלהם מדהימים. באותה תקופה צילמו רק הפקות מקומיות. היו באים לשעות קצובות, כי יום העבודה בעידן הקומוניסטי היה מאוד מסודר, אבל גם לוקחים זמן עם השוטים. עושים הכול יותר אמנותי. היום זה כאילו עידן אחר, אבל כשמביאים בצהריים ערימת תפוזים, עדיין כל המקומיים הבולגרים רצים לחטוף אותם. בדרך כלל הם רואים תפוזים רק בחג המולד".

מערד לואן דאם

לסרטי האקשן, רובם בכיכוב ואן דאם, הגיעה מרודי עם הרבה מזל. היא גדלה בערד, סיימה לפני עשור תואר ראשון באמנות בבצלאל, ומצאה עצמה מתגלגלת בין עבודות מזדמנות. הביקוש לאמנות בתקופת האינתיפאדה השנייה לא היה בדיוק בשיאו. נקודת המפנה חלה כשאילנה שושן, קרובת משפחה של מרודי, הזכורה כמלכת היופי לשעבר שנשואה למפיק משה דיאמנט, הציעה למרודי לבוא לבקר אצלם בלוס אנג'לס.

הנסיבות משעשעות. שושן הטיסה את הכלב שלה מתל אביב ללוס אנג'לס, ומכיוון שזה בילה את הטיסה בתא המטען נותר לשושן כרטיס טיסה חינם, שמרודי יכלה לנצל. זו קפצה על המציאה, ובמהלך השהות בלוס אנג'לס הציעה לה שושן ללוות כצלמת סטילס סרט דל תקציב שהצטלם באותה תקופה בעיר (ומעולם לא הופץ). תשלום היא לא קיבלה, אבל הערכה מצד ההפקה דווקא כן. לסרט הבא, שהצטלם בבולגריה, היא כבר נשלחה כצלמת בשכר. התפקיד של צלם סטילס בסרטים הוא לצלם תמונות לפוסטרים ולמערך יחסי הציבור שילווה את הסרט; תמונות שגם יישלחו לחברות ההפצה במטרה לשכנע אותן לרכוש את הסרט להקרנה.

בערב הפצ'ה קוצ'ה (אירוע לאמנות רב תחומית), שהתקיים לפני שבוע בתל אביב, תיארה מרודי את השפעתו של ז'אן-קלוד ואן דאם על הקריירה שלה. ואן דאם, שלא מחבב בדרך כלל צלמי סטילס (האחרון שצילם אותו לפני מרודי אפילו חטף ממנו מכות), התלהב מצילומיה, והפך אותה לצלמת הבית שלו. כשסוני השתלטו על אחד מסרטיו, והתוודעו לעבודתה של מרודי, הם צירפו אותה לרשימה הנבחרת של חמשת צלמי הבית. הארבעה האחרים הם גברים, ולא במקרה.

"אנשי הצוות שמכירים אותי קוראים לי מתאבדת פריימים, כי יודעים שאני לא מפחדת מפיצוצים, גם כשאני עפה אחורה. אבל תמיד יש מישהו חדש שקולט אישה על הסט ושואל 'מה היא עושה פה', עד שהוא לומד להכיר אותי.

"התנאים בצילומים האלה קשים, אבל אני מתה על זה. עובדים בקור של מינוס עשרים מעלות. במינוס חמש המצלמה מפסיקה לעבוד. אני מחממת אותה מתחת לבגדים, מוציאה לכמה פריימים עד שהיא חוזרת לקפוא, ושוב מחממת אותה. כל הגוף חייב להיות מכוסה. החלק היחיד שאני גוזרת בכפפה הוא קצה האגודל, כדי שאוכל ללחוץ על הכפתור".

- לפחות מתגמלים בהתאם?

"זה בהחלט מחזיק אותי כלכלית, ואני גם מוכרת תמונות פה ושם. ועדיין אני במלחמה על כל סרט ולא אומרת לא לאף פרויקט. את המנהלים הגדולים אני לא מכירה, הם קוראים בכל פעם לצלם אחר מאיתנו. ואם הם מרוצים הם שולחים בונוס של אלפיים דולר בדואר, שזה כיף".

- את כל הזמן על הקו?

"היו שנתיים שחייתי על מזוודה במלון או בדירה ששכרה לי ההפקה. אין לי סטודיו ואין לי רכוש, חוץ מהלפטופ והמצלמה. כל הבגדים שלי שחורים כי בגדים צבעוניים משתקפים על הסט ומיותר להחזיק אותם. היום אני חיה בדירה של בן הזוג שלי, ובאפריל אמורה לנסוע לחודשיים של צילומים ברומניה. הוא כנראה יצטרף".

יש גם עיתון

הפרויקט המרכזי שקושר אותה לארץ הוא מגזין "מיס יוז", מגזין דו-שנתי שעוסק בהיבטים שונים של מיניות ואמנות ומופץ ב-5,000 עותקים. באפריל יצא הגיליון השלישי, שעוסק בסייבר סקס. קדמו לו שני גיליונות שעסקו בסקס במרחב הציבורי ובקשר שבין סקס ואקולוגיה. מרודי, שהגתה את הרעיון, קיבצה סביבה שמות בולטים בעולם האקדמיה והאמנות, כמו אריאלה אזולאי, עמליה זיו, עמרי הרצוג, הילה לולו לין ואסף חנוכה, שכותבים ומאיירים לו בהתנדבות.

"בעולם שבו המגזין המודפס הולך ונעלם לטובת המגזין הדיגיטלי, הרבה תהו אם זה ילך. זה מצליח כי זה עונה על צורך. כשאת כותבת סקס בגוגל, את לא מקבלת תשובות, רק ערימות של פורנו. וכאן אנחנו מנסים לתת מקום למיניות שלא מנסה רק למכור ויברטורים".

- מי המפרסמים שלכם?

"מוסדות תל אביביים שרוצים לתמוך בפרויקט כזה ומפיקים בשבילנו מודעות מיוחדות, שמייצגות משהו תל אביבי קצת 'אדג'י'. למשל ננוצ'קה, מנטה ריי, בנות, קפה מנשר. ניסיתי למצוא מפרסמים של אופנה ושל אלכוהול, אבל נראה שאנחנו קטנים עליהם. סטימצקי, לעומת זאת, יפרסמו בגיליון הקרוב. הם גם הכריזו עלינו כמגזין האמנות הכי נמכר שלהם. טוב, לא שיש תחרות כזאת גדולה".

- מי שיעמוד עם המגזין בתור בסטימצקי ירגיש מובך?

"ידו של קהל היעד של עיתון כזה לא אמורה לרעוד כשהוא מחזיק אותו בתור. עצם העובדה שזה בסטימצקי ובצומת ספרים אומר שאין שם פרובוקציה. זה כמו לעמוד בלובר ולהתבייש להביט בתמונה של מישהי עם הציצים בחוץ. בחנות של בצלאל הזכיינית של המגזינים היא דתייה, ולא מוכנה שמיס יוז יימכר שם, ואני באמת לא מבינה למה. הכול שם מאוד אמנותי. ניסיתי לגרור מחאת סטודנטים ולא הצלחתי. לאנשים לא היה ממש אכפת".

- גם הסטודנט מבצלאל הוא בסוף רק בורג קטן בתעשייה.

"אי-אפשר להיפטר מזה. גם העבודה שלי מסתכמת באיזושהי תעשייה. תעשיית סרטים, התעשייה הקומוניסטית, תעשיית סקס. עכשיו אני חולמת על נסיעה לגרוזיה. באינטואיציה אני מרגישה שזה המקום להיות בו בעידן המעבר מתעשייה לדיגיטציה. אבל גם בישראל עוד יש הזדמנויות. נסעתי פעם לתת גיליונות של מיס יוז לסטימצקי בפתח תקווה, ומצאתי מפעל מדהים. לפעמים זה ממש מתחת לאף".