המטוס הנמיך טוס וחג סביב החרוט המרשים של הר הגעש מראפי. כעבור דקות אחדות נחתי בג'וגג'קרטה (Jogjakarta) הבירה התרבותית של האי יאווה באינדונזיה (לא לבלבל עם עיר הבירה ג'קרטה). שטח האי כגודלה של בריטניה, אבל בניגוד אליה, הוא המיושב מבין איי העולם. קרוב ל-130 מיליון איש מתגוררים בו, והם מהווים כ-65% מאוכלוסיית אינדונזיה, המדינה הרביעית בגודלה בעולם מבחינת היקף האוכלוסייה. רובם ככולם מוסלמים סונים.
פרשנים רבים, שהתבוננו במתרחש במצרים בשבועות האחרונים, הביעו חרדה מפני הצירוף המסוכן לכאורה של דמוקרטיה ואסלאמיות. שוב ושוב צפה הטענה שדמוקרטיה ואסלאם הם שילוב בעייתי. האומנם? הטענה הזו הזכירה לי את זו של הרודן האינדונזי סוהרטו, שפעל בשעתו ביד תקיפה נגד קומוניסטים, אך גם נגד כל מי שהוא ראה בו איום על שלטונו, כולל גורמים אסלאמיים שניסו להגביר את מעורבות הדת בחיי המדינה, אמנים שדרשו יותר חופש ביטוי, ופוליטיקאים שניסו לקדם רעיונות של חופש.
ב-1998, בעקבות הפגנות ההמונים שהביאו להתפטרותו של סוהרטו, זכתה לבסוף אינדונזיה בדמוקרטיה. ומה קרה מאז? כיום אינדונזיה היא מדינה דמוקרטית, המתיימרת לפתור בעיות פנים במתינות וללא אלימות. על אף שבמדינה יש רוב מוסלמי, מוכרות בה רשמית שלל אמונות נוספות באל אחד (הינדואיזם, בודהיזם, נצרות פרוטסטנטית ונצרות קתולית). למעשה, באופן פרדוקסלי האתיאיזם אסור כאן. אדם חייב להאמין במשהו, לפחות כל עוד זה אל אחד.
מדי פעם עולות טענות כי משטר טוטליטרי יחזק את המדינה ויקפיץ אותה קדימה, אך בסופו של דבר היא שומרת על הדמוקרטיה שהשיגה. במקום סוהרטו נבחר א-דין יוסף חביבי, שהרבה לדבר על דת מוסלמית מתונה ומודרנית, התנגד לאלימות וקרא לדו-קיום. בימיו גם התחזקו מאוד הקשרים בין ישראל לאינדונזיה.
מתחת להר הגעש
תרבותה של יאווה, המושתתת על ההיסטוריה ההפכפכה שלה, עשירה ורוחשת ממש כמו הקרקע שמתחתיה. לעתים קרובות קורה שהאדמה כאן רועדת, ואחד מהרי הגעש, המתמשכים כמחרוזת לאורך האי, מתפרץ. הביקור ברוב הרי הגעש מחייב טיפוס הרפתקני ממושך, אך דווקא אל אחד מהיפים שבהם ניתן להגיע בהליכה קצרה יחסית. הר הגעש ברומו (Bromo), למשל. שמו של ההר הוא שיבוש שמו של האל ברהמה, האל ההינדי בורא העולם, שהונצח כאן כראיה לכך שבעבר הרחוק תרבותו של האי הייתה הינדית.
ההר שוכן בתוך קלדרה געשית רחבת ידיים שבה כמה לועות געשיים נוספים. אל לב הקלדרה ניתן להגיע ברכב שטח, אך מי שרוצה לצפות בלוע המעשן, הפולט אדי גופרית מצחינים היישר מלועה של מפלצת השאול, צריך לטפס ברגל במעלה כ-250 מדרגות. ממרומי הר סמוך ניתן לתצפת על האזור כולו. באור זריחה המראה קסום במיוחד. דינה היימן, טיילת ומדריכת טיולים ותיקה באינדונזיה, אמרה לי ללא היסוס שבעיניה זהו הנוף הכי יפה בעולם.
תחתית המורדות מכוסה צמחייה עבותה. בין הגידולים בולט עץ הקפה. את הר הגעש נהוג לרצות על-ידי השלכת פרחים לתוכו, ולעתים אף דרדור קורבנות עזים במורד הלוע הפעור. בשנת 2006, לאחר התפרצות הר הגעש מראפי, שהסבה למעלה מחמשת אלפים אבידות בנפש, העפיל סוהרטו, נשיא אינדונזיה דאז, אל ראש הברומו, והקריב מנחות כדי לרצות ולהשקיט את יצורי השאול. סוהרטו היה מוסלמי, אבל עובדה זו לא מנעה ממנו לסגוד להר געש. לאיש מאזרחי המדינה לא נראה המעשה תמוה. גם לא לרוב המוסלמי הגדול. להפך, הכול בירכו עליו וייחלו לרגיעה קרובה.
בין ברהמה לירושלים
האסלאם הגיע ליאווה רק במאה ה-16, עם סוחרים ערבים שנפוצו במרחב. אגב, השם הנכון הוא יאווה ולא ג'אווה (Java), שרבים משתמשים בו, ואינו אלא שיבוש שעשו ההולנדים, שבשפתם אין צליל י' בתחילת מילה. עם התחזקות האחיזה המוסלמית באי החליטה העילית החברתית לברוח אל האי השכן באלי ולהתיישב בו. התושבים שנשארו ביאווה קיבלו עליהם בהדרגה את האמונה החדשה. אבל כשם שהאסלאם השפיע על המקומיים, כך השפיעה המורשת המקומית על האסלאם באי. התוצאה: סינתזה של אמונות ושל מנהגים שעשויה להפתיע מאד את כל מי שחושב שלאסלאם יש רק מופע אחד, נוקשה וקיצוני.
בביקורי הראשון באי שמתי לב לכך שכל גגות המסגדים המסורתיים מורכבים משלושה חלקים. כששאלתי מדוע זכיתי לתשובה מעניינת: "הצורה המחודדת מסמלת את הר קאילאש (משכנו של האל שיווה) או את הר מרו (ציר העולם לפי המסורת ההודית). החלוקה של הגג לשלושה חלקים מסמלת את שלושת האלים ההינדיים העיקריים - ברהמה, וישנו ושיווה.
אבל זה אינו היבוא היחיד. בחוף הצפוני של האי שוכנת העיר דמק (Demak). בעבור תושבי יאווה, שרובם אינו יכול להרשות לעצמו מסע עלייה לרגל למכה, הומצא פתרון יצירתי. שבעה מסעות עלייה לרגל אל דמק שווים מבחינת ערכם הדתי לקיום מצוות החג'. לא רחוק מדמק נמצאת העיר קודס (Kudas), הלא היא אל-קודס, העתק של ירושלים בכינויה הערבי. הדבקים במקומות הקדושים יכולים אפילו לטפס אל ההר שמעל קודס, שנקרא, איך לא, "הר המוריה".
לצד כל אלה המוסלמים באינדונזיה מקדשים גם מסורות רבות אחרות. באי רווחים מאוד מופעי וויאנג קוליט (Wayang Kulit), הצגות של תיאטרון צלליות. בסוג תיאטרון זה מניעים בובות מיוחדות, שעשויות נגזרות עור מרהיבות, מאחורי מסך בד לבן שעליו מוקרן אור עששיות. הצופים זוכים במופע שכולו צלליות המוקרנות על הבד. כמי שמכיר מקרוב את הגישה המונותיאיסטית הצרופה של האסלאם ואת ההימנעות האסלאמית, כמו היהודית, מכל תיאור פיגורטיבי של האל וכל "פסל ומסכה", היה מפתיע ביותר לגלות שהמוסלמים היוואים צופים באדיקות במופעים האלה. מוזר היה לי אפילו לגלות שאחד הכוכבים הראשיים בהצגות הללו הוא האל ראמה, גיבור אפוס הראמאינה ההינדי, הנחשב אצל ההינדואים לנציג האל עלי אדמות. איך זה מסתדר? זו שאלה שאנחנו שואלים, לא הם. מבחינת המוסלמים ביאווה אין בכך שום דבר מוזר.
באחד מבתי המשפחה שבהם התארחתי הבחנתי שעל הקיר המערבי תלויה תמונה של קוף גדול, שמשורטט כולו מכיתוב ערבי מסולסל. "מה זה?", שאלתי. מארחיי הסבירו לי שזוהי סורה מהקוראן, הכתובה בצורת דמותו של הנומן, הקוף בעל הכוחות העל טבעיים, הנחשב ליד ימינו של ראמה. "תלינו אותו על כותל מערב, כי הוא פונה למכה", הסבירו לי בעיניים נוצצות.
במקרים רבים המוסלמים ביאווה אינם חשים הזדהות עם אחיהם המוסלמים בארצות אחרות, ויראים בעצמם את האסלאם הקיצוני. כמה מקומיים סיפרו לי בכאב שכשערכו חג' למכה הואשמו על-ידי בני ערב בכך שהם "לא מוסלמים אמיתיים". מוסלמי מקומי אמר לנו שהוא מעריץ את ישראל על הנוקשות שלה נגד המוסלמים. "ככה צריך להתנהג איתם, שלא ירימו את הראש", הצהיר.
אינדונזיה נוף / צלם: יותם יעקובסון
טראנס מוסלמי
הטקסים המוסלמיים המפתיעים ביותר נערכים בעת חנוכת בית, חתונה, לידה וברית מילה. במהלך אירועים אלה ישנן קבוצות נערים שנכנסות לטראנס. את הטקס מנהל שמאן המכונה דוקון (Dukun). הנערים לבושים בתלבושת מיוחדת ומאופרים בכבדות. הם רוקדים לצלילי המוזיקה הרפטטיבית שיוצרת תזמורת גמלן (Gamelan) אינדונזית מסורתית, שחבריה מנגנים בתופים ובקסילופונים מסוגים שונים.
תוך כדי ריקוד הם נכנסים בהדרגה לטראנס, שבמהלכו הם מצליחים לעשות דברים שלא ייאמנו. יש קבוצות שבזמן הטראנס חבריהן מידמים לחזירי בר, אחרות שחבריהן "הופכים" לסוסים ועוד. השמאן שמוביל את עדר ה"סייחים" מכווין אותם בשוט, ודורש מהם לאכול עשב ולהשמיע צהלות, בעת שהם שקועים בטראנס וסרים למרותו הבלעדית באופן היפנוטי ממש. במצוותו הם אוכלים כוסות זכוכית המתפצפצות בפיותיהם, בולעים סכיני גילוח ונוגסים בגזע עץ מעשן מבלי שיאונה להם כל נזק פיזי. רק לאחר שהדוקון מוציא אותם מהטראנס הם מתמוטטים בתשישות, וחולף זמן עד שהם מתאוששים.
זה לא השריד היחיד ממסורות קדומות באי. הסוחרים ההודים, שהגיעו לאי החל במאה הרביעית לספירה, הביאו איתם את ההינדואיזם ואת הבודהיזם, את הריבוד החברתי ואת התרבות החומרית ההודית, וגם ארכיטקטורה ופיסול הודיים. המקדשים ההינדים המרשימים ביותר הם ללא ספק מקדשי פרמבנאן (Parambanan), בני המאה התשיעית, שנמצאים לא רחוק מג'וגג'קרטה. שלושת המקדשים, המוקדשים לשילוש האלים ההינדי, מתנשאים כחרוטים אדירים שנראים מרחוק כנטפי חול. הם ניצבים בלב מתחם עצום ממדים שחרב במרוצת השנים. על קירותיהם שפע תגליפי אבן עשירים.
האגדה מספרת שבמקום נערך קרב בין שני מלכים. בתו של המלך המובס נותרה מאחור, והמנצח רצה להתחתן איתה. היא סברה שהוא גס רוח ולא רצתה בו. היא הסכימה לכאורה לנישואים, אך רק בתנאי שיקים אלף מקדשים בלילה אחד. המלך גייס לעזרתו שדים שיבנו מקדשים. כשהבינה הנסיכה מה קורה, היא מיהרה לקרוא לנערות, הנוהגות לדוש מדי שחר את האורז בחבטות, כדי שיעירו את התרנגולים שיקראו בקול. כששמעו שדי הלילה את התרנגולים קוראים, חשבו שכבר בוקר, ועזבו את המקום כשהם מותירים מאחוריהם רק 999 מקדשים. המלך כעס כל-כך, עד שקבר את הנסיכה במקדש האלף שבנה בעצמו.
בבורובאדור (Borobadur) נמצא המקדש הבודהיסטי הגדול ביותר בעולם. מועד בנייתו שנוי במחלוקת, אך כיום משערים שהוא בן זמנם של מקדשי פרמבנאן. האתר התגלה בשנת 1814 על-ידי סטמפורד ראפלס, הבריטי שכבש את יאווה מההולנדים ולימים ייסד את סינגפור. כשגילה את המקום, שורשיהם של עצי יער עבות חבקו את אבני המתחם. מאז בורא היער, האתר שוקם, ולימים הוכרז כאתר מורשת עולמית.
המקדש בנוי בצורת דיאגרמה עצומה של מנדלה, שבה ארבעה שערים הפונים לארבע רוחות השמיים. מכל השערים מעפילים גרמי מדרגות אל רום המתחם, שנמצא במרכז, אך בכל מפלס נפתחים מהם מסדרונות היקפיים. הצליין יכול להקיף את האתר בכל אחד מהם. קירות המסדרונות מכוסים תגליפי אבן צפופים המתארים גלגולי חיים שונים של בודהה. המסדרונות בקומות התחתונות סגורים, וכשהולכים בהם לא רואים את הנוף כלל. רק בקומות העליונות נפתח הנוף, מרמז שיש תמורה למי שצועד מעלה, בדרך אל ההארה.
כיום מהלכים במסדרונות ההיקפיים בעיקר תיירים מקומיים, שנשותיהם חובשות כיסויי ראש, ומתפעלים ממראה עיניהם. מרחק שנות אור מפריד בין דמויות בודהה במקדש זה לבין פסלי הבודהה בעמק במיאן במרכז אפגניסטן, שנהרסו ב-2001 בידי שלטון הטליבן, משום שלא היו די "אסלמיים" לטעמו. כל דמיון בין המקרים הוא על אחריותו של המתבונן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.