חוזה לך ברח

בחודש האחרון נתבשרנו על שינוי מרחיק-לכת בדיני החוזים בישראל, בעקבות תיקון לחוק החוזים, פרי יוזמתו של חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד). מטרת התיקון, כפי שמעיד עליו יוזם ההצעה, היתה ביטולה של "הלכת אפרופים" - מהידועות בהלכותיו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק.

הלכת אפרופים עוסקת בפרשנות של חוזים. סוגיית הפרשנות מעוררת מחלוקת עמוקה, ובמדינות שונות נוהגים הסדרים שונים בנוגע אליה. השאלה נוגעת למשקל היחסי שיש להקנות לטקסט של החוזה לעומת הקונטקסט שעל הרקע שלו החוזה נכרת.

בצד אחד של הספקטרום מצויים אלה המבקשים להקנות משקל מכריע לנוסח - לטקסט; בצד האחר ניצבים אלה המבקשים להקנות משקל ניכר גם לקונטקסט - לנסיבות שבהן ההסכמה נתקבלה.

עמדתו של הנשיא ברק בהלכת אפרופים היתה כי טקסט וקונטקסט לעולם כרוכים זה בזה, משום שלא ניתן להבין את הטקסט במנותק מהקשרו. המילה כשלעצמה היא בעלת עמימות טבועה, שניתן לבארה רק על-ידי עמידה על הקונטקסט שבו היא נאמרת.

כך למשל, המילה "כיסא" עשויה בהקשר אחד להתפרש כ"כיסא נוח" - ובהקשר אחר כ"כיסא חשמלי". אנו לא נדע מהו הפשר הנכון של המילה, אלא אם נתוודע אל הקונטקסט שבו היא מופיעה.

חלק חשוב מן ההקשר ניתן ללמוד מנסיבות הכריתה, החיצוניות לטקסט החוזי. לפיכך, אם מטרת הפרשנות היא להתחקות אחר רצון הצדדים בעת הכריתה - ועל כך אין מחלוקת - הרי שלעולם אין להתעלם א-פריורי מן הנסיבות החיצוניות.

קצפם של המתנגדים

על מה, אפוא, יוצא קצפם של המתנגדים להלכת אפרופים? הרי קשה לחלוק על עצם עמימותה של הלשון, ועל חשיבותו של ההקשר לזיהוי רצונם המשותף של הצדדים.

ההתנגדות נוגעת בעיקרה לאופן שבו ההלכה יושמה - לאחר שניתנה - על-ידי בתי משפט בעניינים אחרים. הטענה היא כי במקרים מסוימים, החירות להקנות משקל ניכר לנסיבות לא קירבה את הפרשנות לרצון הצדדים, אלא דווקא הרחיקה אותה ממנו.

הפנייה המשוחררת אל הנסיבות הפכה את המעשה הפרשני לפעולה "התרשמותית" יותר, "רכה" יותר, שלעתים הובילה לכך שחוזים פורשו בהתאם להעדפותיהם של השופטים, תחת אלה של הצדדים.

טענת המתנגדים היא כי גישה כזאת, ככל שננקטה, מנוגדת ניגוד גמור להלכת אפרופים עצמה, ובכל זאת היא היתה התוצאה שלה. לפיכך, עמדתם של המתנגדים היא כי ראוי לצמצם את משקלן של הנסיבות, וזאת על מנת לקבוע גבולות ברורים יותר למעשה הפרשני, ובכך להשיב את הוודאות החוזית על כנה.

האם יש צדק בטענות המתנגדים? טענות לגיטימיות ניתן להשמיע בשני הכיוונים. מאחר שכך, ניתן היה לחשוב כי אם המחוקק ראה לנכון לצדד בעמדת המתנגדים, הרי שהיה עליו לתקן את החוק, ולהסביר מתי ראוי לצמצם את נקודת-המבט לדל"ת אמותיו של הטקסט החוזי, ומתי ראוי לפנות גם אל הנסיבות החיצוניות.

התיקון לא שינה דבר

ואכן, ברמה ההצהרתית, ביטולה של הלכת אפרופים היתה מטרת הצעתו של ח"כ לוין. אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. מה קרה בפועל?

לפני התיקון, החוק הסתפק בקביעה כי כאשר הפירוש עולה בבירור מן החוזה יש לבחור בפירוש זה; ואילו כאשר אין הוא עולה בבירור מן החוזה, יש לפנות אל הנסיבות החיצוניות.

ומה לאחר התיקון? לאחר התיקון, נקבע בדיוק אותו הדבר! אם הלשון ברורה - יש לפרש על-פיה; ואם היא איננה ברורה - יש לפנות גם לנסיבות החיצוניות. המחוקק התכוון אולי, בגמלוניותו, לבטל את הלכת אפרופים, אך כוונה כזו אינה עולה מן התיקון.

אז מה יוצא מכל זה? לכאורה, התיקון לא עשה דבר, אך דווקא בשל כך הוא מדאיג. הוא מדאיג כי הוא משקף את הקלות הבלתי נסבלת שבה נכון המחוקק להתערב בשאלות יסוד בנושאי משפט וכלכלה, בלי שנלווית להתערבות זו הבנה אלמנטרית של הסוגיות נשוא ההתערבות. התוצאה היא, במקרה הטוב, יצירה חקיקתית עלובה וחסרת תוכן.

ומה המוטיבציה למהלך כזה, יהיה מי שישאל. ובכן, רמז לכך ניתן אולי למצוא באתרו האישי של ח"כ לוין, שם מתפאר חבר הכנסת בהישגו החקיקתי: "יש (בתיקון משום) תקדים חשוב, שעה שהכנסת ביטלה פסיקה של בית המשפט העליון והלכה מרכזית שקבע נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק, ובכך הוכיחה את כוחה לתקן עיוותים שנקבעו בפסיקות של בית המשפט העליון, תוך חיזוק מעמדה כרשות המחוקקת".

אז הנה, בדברי הרהב הללו טמונה התשובה המספקת את הקונטקסט. מלומד המשפט יריב לוין "העמיד במקומו" את אהרן ברק. כעת ברק יודע מיהו המחוקק ומיהו השופט. לוין, באמצעות ביטולה המדומה של הלכת אפרופים, הסביר לו.

* הכותב הוא חבר סגל ומרצה בבית-הספר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה.