יום ב', 15:50, נתב"ג
"מה זה? לא לקחת מזוודה?" / "נראה לך? יש שביתה במצרים, אין מי שיפרוק אותה. מקסימום טרולי על המטוס - העיקר לברוח מהשדה ולהגיע למלון מהר"
אי-ודאות היתה התחושה המרכזית בעמדת הצ'ק-אין המדולדלת של נתב"ג, עת יצאה הטיסה לשדה התעופה של קהיר. תיירים לא היו שם - רק עיתונאים מרשתות הטלוויזיה הישראליות והזרות, מצוידים במצלמות, בחצובות ובעיקר בהרבה מאוד חששות. כמעט כולם נושאים איתם משהו לקולגות שכבר נמצאים שם - מסר תמיכה מהמערכת, משולש למיקרופון ששכחו לארוז לטיסה יום קודם לכן או קצת אוכל שעל-פי הדיווחים חסר.
מצוותי מבצעי הבידוק ועד דיילי הקרקע והאוויר - כולם מופתעים מיעד הטיסה ומסננים "וואו... אלוהים, שיהיה בהצלחה. תחזרו מהר". צוותי בידוק הקרקע של אל-על, מסתבר, עברו לנוהל מיוחד שבמסגרתו הם לא ממתינים על הקרקע - אלא טסים עם הטיסה לקהיר, מבצעים בידוק לנוסעים הנכנסים וממריאים עם המטוס בחזרה, כשהם תופסים נתח נכבד מהמושבים שנותרו מיותמים לרגל "המצב". רגע לפני הנחיתה, גם הם מביטים מהחלון המומים.
"האוטוסטרדה הזו בדרך-כלל מלאה כלי רכב, עכשיו אין פה אפילו גלגל - זה לא ייאמן", אומר לנו הקב"ט. "דרך-אגב, איך בדיוק תגיעו למלון אם יש עוצר?".
21:00, נמל התעופה של קהיר
"אתה עיתונאי?" / "אפשר לומר..." / "ערבי?" / "לא בדיוק..." / "על מה אתה כותב"/ "כלכלה"/ "אבל הבורסה סגורה"/ "אני יודע "/ "אז למה אתה כאן?"/ "לדווח על הסיבה שבגללה היא סגורה "/ "זה מוזר, לא?"
שדה התעופה של קהיר, הנחשב לאחד העמוסים במזרח התיכון, נטוש לגמרי. אף לא אדם. דוכן אחד קטן מתפקד כבנק להחלפת מט"ח, מכירת אשרות תייר ומודיעין. בתור הקצר שנוצר לאשרות, מתלבטים העיתונאים זה עם זה האם להצהיר על עצמם כתיירים או כעל עיתונאים, אך מתקשים להגיע לפתרון מוסכם.
השוק האמיתי מחכה מיד לאחר הוויזה: העוצר שהוטל על רחובות קהיר נאכף בקפדנות החל מהשעה 15:00 אחר-הצהריים. על-פי הנהלים, עלינו להישאר לבד בשדה עד השעה 8:00 בבוקר למחרת, ולאחר מכן לנסות לעשות דרכנו לעיר בתוך המהומות ופקקי התנועה האדירים שייווצרו עם פתיחת הנתיבים.
עייפים, מחליטים כולם לנסות לאתר נהגים אמיצים שמוכנים לקחת את הסיכון ולהפר את העוצר כשהם מביאים אותנו למלונות על כיכר א-תחריר - מרכז המהומות.
יפעת גליק, הכתבת האנרגטית של "360" מבית רשת, שועטת קדימה עם אנשי צוותה, והם משכנעים את אחד מנהגי המוניות ההמומים לקחת אותם אל העיר, באמצעות שטר אמריקני בעל 3 ספרות. יתר העיתונאים עדיין מגששים באפלה.
לבסוף נמצא מוחמד, הנביא של עיתונאי הטיסה. תמורת סכום די סמלי הוא מוכן לקחת אותנו לעיר, בתנאי אחד: "אתם שותקים כל הדרך - רק אני מדבר. וקחו בחשבון שזה ייקח זמן".
באופן שמזכיר את הבדיחה על פילים בפולקסווגן אנחנו נדחסים לתוך הרכב: עיתונאי נורווגי, צלם דני, שני עיתונאים ברזילאים, כתבת צרפתייה, שניים אמריקנים ושני כתבי כלכלה מישראל, שעדיין מנסים להבין איך להתמודד עם הסיטואציה שאליה נחתו.
לא פחות מ-106 מחסומים עבר הרכב שלנו בדרך, כמעט כולם מחסומים שהקימו אזרחים כדי להגן על רכושם מפני האנרכיה והביזה ברחובות. גברים, נשים וילדים מחזיקים אלות, פגיונות, אקדחים ואפילו פטישים של שניצלים, עוצרים כל רכב ואדם שמתקרב ודורשים לראות תעודות. אפילו אם הם לא באמת יודעים לקרוא את הכיתוב עליהן.
"אלה תיירים, מה אתם רוצים שיעשו? ישנו ברחוב? חייבים להביא אותם למלון", אומר להם במיומנות מוחמד לקול תשואות העיתונאים. בכל פעם שאנשי המחסום מתעקשים לראות את הדרכונים שלנו, לבדוק את הציוד או לדבר אתנו - הבהלה ממלאת את הרכב. לרוב, הבדיקה נגמרת ב"וולקאם טו איג'פט" מחויך בתוספת: "אנחנו מצטערים שהגעתם בזמן הזה. תבואו שוב עוד כמה חודשים".
הדרך הקצרה מהשדה למרכז קהיר, האורכת לרוב כ-20 דקות, נמשכה למעלה משעתיים וחצי, ובמהלכה הצליח מוחמד, הגיבור הרשמי של שליחי התקשורת, לגרום אפילו למפקד טנק במרכז קהיר לעשות רוורס כדי לאפשר לו לעבור ולהוריד קבוצת עיתונאים במלון הילטון רעמסס שעל הכיכר.
"תוך כדי הנסיעה הזו הבנו בעצם שלעשות את העבודה שלנו בקהיר בתקופה הזו זה פשוט מסוכן", אמר בדיעבד רוג'ר הרץ, כתב עיתון "דאגסאוויסן" הנורווגי המוצב כבר מספר שנים בישראל. "זה היה בעיקר מזל, ולא תבונה, שהציל את אלה מאתנו שפשוט עלו על מטוס והגיעו לשם כדי לדווח".
מצרים / צלם: עומר רבין
00:30, הילטון רעמסס, סמוך לכיכר א-תחריר
בניגוד לשקט המתוח שבחוץ, לובי המלון גועש. את דלת הכניסה חוסמים מגנומטרים ענקיים, ופקידי הקבלה בקושי מצליחים לעמוד בעומס של צוותי התקשורת המסתערים עליהם ומתחננים לקבל חדר פונה לכיכר שיאפשר להם לצלם בביטחון מהמרפסת פריצות לשידור. עוד לפני שמישהו מאתנו מוציא הגה - מבהיר לנו פקיד הקבלה: "אין אינטרנט וזה לא תלוי בנו".
"אתה, קוראים לך Omar. אתה ערבי, נכון?" מפטיר אליי הפקיד כשהוא מבקש להעביר את התדריך על ההיערכות המיוחדת במלון באנגלית, ומסרב לקבל כל תשובה אחרת. בסוף הסכים לסגור על פשרה הזויה לפיה אבא שלי מוסלמי, אמי יהודייה ואני כחובב שלום עולמי לא מאמין באף אחת מהדתות.
בכניסה לחדר, אגב, חץ מיוחד מסמן את הכיוון למכה, כדי שנדע לאן להתפלל. את הכיוון לירושלים ניחשנו לבד. התפללנו לשניהם, רק ליתר ביטחון.
רגע לפני שאנחנו הולכים לישון, אנחנו בונים מצבת כוח-אדם של כל העיתונאים הישראלים במלון עם מספרי חדרים, שיהיה, ומקליטים "סטנד-אפ", פריצה ראשונה למצלמה, משקיפים על כיכר א-תחריר, חצי יממה לפני שהפגנת המיליון מגיעה שם לשיאה.
יום ג', 2:00, עדיין במלון
דפיקה ראשונה בדלת מקפיצה אותנו ממקומנו. "שוהאדה?" אנחנו מנסים את מזלנו בערבית. "זאת יפעת, תפתח!" צועקת הגירסה הנשית והג'ינג'ית של איתי אנגל מהצד השני. "אתה לא מבין, זה מטורף מה שהולך בחוץ. מרתק. יצאנו מהר כדי לצלם והצלחנו לתפוס חומר מעולה", היא אומרת בעיניים נוצצות למרות העייפות.
5 שעות מאוחר יותר, אחד אחד נאספים העיתונאים בחדר האוכל סביב השולחן, כשהם מעמיסים ביצים מ-4 צורות שונות, פנקייקים, ופלים, גבינות ונקניקים. בניגוד מוחלט, הם במקביל מכתיבים ידיעות, בין היתר על כך שברחבי המדינה מתחיל להיות מורגש מחסור במזון.
מצרים / צלם: עומר רבין
יום ד', 9:00, בדרך לכיכר א-תחריר
מבעד לכל העיתונאים הלחוצים שגודשים את הלובי של בית-המלון, מתכננים נתיבי גישה אל הכיכר וממנה, בולט בגובהו אבל גם בקור הרוח שלו איתי ורד, שליח הערוץ הראשון וחלוץ העיתונאים הישראלים שהגיע לעיר כבר ביום חמישי.
התנחלות הקבע שהקים בקומה ה-19 של בית-המלון מאפשרת לו לראות בכל עת בדיוק כמה אנשים נמצאים בכיכר. על אף שהוא לא שולט בשפה הערבית, את דרכו בעיר הוא כבר יודע היטב.
את החדשים הוא מקבל בפנים מחייכות ובקודים בסיסיים חיוניים שלמד על בשרו: "לא מדברים עברית מחוץ למלון, לא ללכת יותר משני ישראלים ביחד, תשאלו כל בן אדם לפני שאתם מעזים להוציא מצלמה, אל תצלמו חיילים ואנשי צבא, והכי חשוב - דעו שהסיטואציה יכולה להשתנות תוך שניות".
אנשיל פפר, הכתב הצבאי של "הארץ", מצטרף להמלצות בחיוך מנחם: "ברוכים הבאים לכאוס".
ורד, מושבניק ואב ל-3 ילדים, אוסף במשך היום חומרים בכל רחבי העיר, מדבר עם המפגינים, מתעד את הקולות - הכל למען 15 דקות הלוויין הבודדות ביום שמחברות בינו לבין רוממה. במצלמה הקטנה שלו הוא כבר הצליח לתעד מטווח אפס את ההידרדרות האלימה במהומות ביום ו' ואת תקריות הירי של יום א'. למרות שהוא מבין את רמת הסיכון הגבוהה, הוא שומר על קור-רוח ומתעקש לשדר לכולם, ובעיקר למשפחה שלו, עניינים כרגיל.
"בשבת התקשר אליי הבן שלי, תומר, בן 4 וחצי, ואמר לי 'אבא, אתה אומר שאתה במצרים, אבל לא רואים פירמידות ולא רואים חול. אני חושב שאתה במקום הלא נכון'".
יום לאחר מכן, שעה שהוא נמצא באחת הסמטאות הצדדיות שליד כיכר א-תחריר ומוקף בהמון מצרי זועם, התקשרה אליו בתו סתיו בת ה-8. היא היתה זקוקה למתכון עבור ספר המתכונים שמכינים בבית-הספר. "הכתבתי לה מתכון בעברית מהכיכר. מה אני אגיד לה, שאני באזור מלחמה ולא יכול לדבר? כמה שיותר לשדר נורמליות - זה הכי חשוב".
ובכל זאת, אנחנו לומדים מהר שהנסיבות לא מאפשרות יותר מדי נורמליות: קצת קשה לדבר עברית בתוך ההמון שהולך ומצטבר בכיכר ביום השיא של "הפגנת המיליון", לכתוב SMS בעברית גם מסוכן, וחיבור לאינטרנט - לא בנמצא כבר כמעט שבוע.
דרך התקשורת היחידה עם אנשי המערכת המודאגים היא באמצעות הודעות טקסט שנכתבות בחופזה ובהיחבא, מלאות שגיאות כתיב, או באמצעות הימלטות אחת לכמה שעות אל חדר המלון, כנגד כיוון הזרימה של ההמון, כדי להכתיב להם בטלפון את הכותרות.
18:00, סמטאות קהיר
3 שעות לאחר שהוטל העוצר על רחובות קהיר באופן רשמי, הרחובות עדיין מלאים ועמוסים במתנגדיו של מובארק הדורשים שיעזוב את המדינה. הרוחות מתלהטות, וההמונים לא מתרשמים יותר מדי מהקריאה להישאר בבתים.
העיתונאים הישראלים נעים בקבוצות קטנות, חמושים בדרכונים זרים, מנסים במבט משכנע למכור לכל חייל מצרי שמבקש לראות תעודות בכל כמה מטרים שפתח-תקווה היא עיר ידועה בסלובקיה או שנועה הוא שם גרמני ידוע.
בין המחסומים, מגיעה שיחה מפתיעה מישראל: על הקו בן-זוגה של יפעת גליק מרשת. "אל תילחץ", הוא אומר בקול שמתאמץ להיות רגוע. "אבל יפעת נעצרה. טענו שאין להם אישור לצלם או משהו הזוי כזה. היא אומרת שהם בסדר ואפילו נתנו להם שקע להטעין את הטלפון, והיא הבטיחה לסמס לנו כל שעה".
יפעת אכן עומדת בהבטחה ובשעה 19:48 שולחת הודעת טקסט: "זה ממש בסדר. אנחנו בסדר". בדיעבד, זוהי ההודעה האחרונה שנקבל ממנה במשך 24 שעות תמימות.
בינתיים, הרחובות מתחילים אט-אט להתרוקן, והעיתונאים נערמים מחוץ ל"וידיאו קהיר" ו"AP" - שתי נקודות השידור הלווייני העיקריות שלצדי המלונות - מקליטים את דיווחי הערב שלהם.
בינתיים נרקמת גם יוזמה חתרנית: להפר את עוצר הערב ולפתוח בהליכה לעבר מלון מריוט היוקרתי שבמרחק 20 דקות הליכה מהכיכר.
מצרים / צלם: עומר רבין
20:30, מלון מריוט, זמאלק
בחוץ מתחילות התכתשויות ראשונות בין מתנגדי המשטר לתומכיו, אבל אנחנו עוקפים אותן באלגנטיות. הפער בין החוץ לפנים מגיע לשיאו. מחוץ למלון מפגינים קוראים קריאות ומתחילים להתעמת זה עם זה; בפנים, לאחר שהצגנו את דרכונינו הזרים, מוזיקה קלאסית ומסעדת יוקרה תחת כיפת השמיים.
לאט-לאט צומח השולחן עד שסביבו יושבים יותר מ-20 עיתונאים. כל אחד זוכה לנרגילה משלו, כוסות יין ואוכל מקומי מושקע.
סביר להניח שהלילה היה נמשך שם עד השעות הקטנות בניתוק מהחוץ, אם לא היתה מתקבלת אצל כולנו בשעה 21:40 הודעת טקסט: "מובארק ינאם בתוך 20 דקות".
קדימה, חוזרים לא-תחריר. המראה בדרך לכיכר הזוי. מאות אנשים מתאגדים מסביב למכוניות עם חלונות מורדים והרדיו פועל במלוא העוצמה. הם מאזינים לנאום מובארק, מנסים להבין לאן צועדת המדינה, כשהם עדיין אוחזים באלות ובפגיונות.
02:00, הילטון רעמסס
הטלפון מצלצל. על הקו בן-הזוג של יפעת מהארץ: "כתבה לך?". לא. חשבתי שהיא בקשר אתך כל שעה. "היא היתה - עד 20:00. מתי ההודעה האחרונה שקיבלת ממנה?". 19:48. אלוהים, איפה היא? "אני לא יודע. בוא נערב את משרד החוץ".
יום ה', 8:00, כיכר א-תחריר
עם הסרת העוצר צובאים שוב העיתונאים על הכיכר, כשכולם מדברים על תחושת תפנית: תומכי מובארק שראינו אתמול לראשונה מגיעים אל העיר, מורגשים בשטח. כרגע זה נראה כמו חגיגה של דמוקרטיה. הצדדים מדברים זה עם זה, מפגינים זה מול זה באופן מסודר, והצבא שומר על הסדר. מרבית העיתונאים מקדימים ויוצאים לרחובות כדי לדבר עם כמה שיותר מהמפגינים ולחזות בדינמיקה בין שני הצדדים.
קומץ יריות בשעות הצהריים במרכז הכיכר מפר את השלווה. ההמונים מתחילים לנוס אחורה כשהם רומסים אנשים והאווירה משתנה בן-רגע. מהירי העיתונאים שכבר מבינים שהסיטואציה מידרדרת ובורחים לכיוון המלון, נתקלים במראה הזוי: שיירה ארוכה של גמלים וחמורים דוהרת ברחוב המפריד בין הכיכר למלון, כשעליה מפגינים המנופפים באלות שבידיהם באלימות מופגנת. הצבא, מבולבל, נמנע מלהתערב.
את המלון בשלב הזה מקיפים חיילים ואנשי ביטחון מקומיים. מי שמצליח לעבור את השיירה נדרש לנפנף מרחוק בדרכון הזר ובכרטיס כניסה לחדר, וזוכה לעבור במהירות את המעגל הראשון של המאבטחים. במעגל השני, נבדק הדרכון באופן מדוקדק. לובי המלון הולך ומתמלא בעוד ועוד אנשי תקשורת מתוסכלים - צלמים שמצלמותיהם נשברו, עיתונאים שהותקפו - כולם בהלם מהתפנית המהירה.
"מהניסיון שלי במצבים כאלה, כשאנשים מתחילים לצאת מהמלון וחוזרים אחרי 10 דקות ואומרים אוי ואבוי - אתה יודע שזה הזמן ללכת", אומר עיתונאי דני המוצב בארץ כבר שנים רבות ומכסה אזורי עימות ברחבי העולם הערבי. "כשאיתי (אנגל, ערוץ 2 - ע.ר.) יצא לשטח וחזר מזועזע אחרי 10 דקות שבהן הספיקו לגנוב לו את הפלאפון ולהחטיף לו מכות, הבנתי שדברים משתנים. שסוגרים עלינו. ההתהפכות של המצב מחיבוקים ונשיקות למכות והתנפלויות היא הכי מהירה שנתקלתי בה".
מצרים / צלם: עומר רבין
15:00, מלון הילטון רעמסס
חוסר הוודאות מחלחל לכל העיתונאים, שמתארים מצב אבסורדי: "אתה לא יודע מי תומך במובארק, מי נגד מובארק, מי חייל ומי שוטר - כולם נראים אותו דבר, ואין לך מושג מי רוצה לחבק אותך ולדבר כמו בימים האחרונים - ומי רק מחפש להרביץ לך ולשבור לך את כל הציוד".
הסיטואציה מידרדרת מהר, והישראלים ראשונים לזהות את הסיכון. שיחת טלפון מהשגריר שביקש לדרוש בשלומם של הישראלים בשטח, ואחת נוספת מבן-זוגה של יפעת שמבקש לדעת מה המצב בחוץ ומעדכן שעדיין לא נוצר אתה קשר, מלבים את תחושת אי-הוודאות.
בינתיים, זולגות לאמצעי התקשורת בארץ ידיעות ראשונות על כך שכמה מהעיתונאים הישראלים נעצרו ונחשבים לנעדרים. הפאניקה במערכות מתגברת, מעגל העיתונאים הישראלים בלובי מתרחב, כשכולם מסננים שיחות מהמערכות. המסר מהבית ברור: תברחו - ועכשיו.
ורד, שיצא לכיכר, שועט לכיוון המלון ומספר מתנשף כי מעולם לא רץ כל כך מהר, לאחר שהותקף גם על-ידי תומכי מובארק וגם על-ידי מתנגדיו, כשאנשי הצבא נמנעים מלנקוף אצבע. ממרפסת המלון נשקפות מלחמות רחוב וקולות יריות לכל אורך הרחוב.
התמונה ברורה: מי שיישאר בקהיר יצטרך להינעל בחדר המלון, היעד החדש הוא אנשי התקשורת והסיטואציה מחוץ לשליטה.
ורד מקדים את הטיסה שלו ביום. כמוהו גם צ'יקו מנשה מערוץ 10, שרק לפני שעתיים הגיע למלון כדי להחליף את קודמו מואב ורדי שנעצר והוחזר לישראל. גם כרמל לוצאטי, שליח ערוץ 2 השוהה במלון סמוך, נערך להתקפל.
חמושים בשטרות מכל סוג, אנחנו מנסים לאתר מחוץ למלון נהג מונית שיסכים לנסות לפרוץ את ההמון ולהוביל אותנו לשדה התעופה לפני שהעוצר שוב נכנס לתוקף. אחרי דקות ארוכות ניגש אלינו בל-בוי של המלון: "מצאתי לכם, אבל זה לא יהיה זול". בלי לחשוב פעמיים אנחנו מזנקים למונית שחונה בצדי הרחוב ומצליחה למצוא את הדרך החוצה ממרכז העיר.
הרחובות בפרברים כבר שוממים ובדרך אנחנו שוב נעצרים על-ידי אזרחים שבנו מחסומים מאולתרים. הפעם המבט שלהם חושד יותר. הכתב הברזילאי ואחרים מדווחים בינתיים מהשטח שהמצב בעיר מידרדר.
כדי לחזור למלון, הם צריכים לשים לכלוך על הפנים ולהחביא את המצלמה בשקית זבל כדי שלא ייחשדו כעיתונאים, שהפכו בינתיים לאויב המשותף של כל הצדדים.
מצרים / צלם: עומר רבין
17:30, שדה התעופה של קהיר
רבע שעה לאחר ההגעה לשדה מגיעה הבשורה המשמחת: יפעת גליק והצוות של רשת שוחררו. בהודעה נטולת סימני פיסוק היא כותבת, "שוחררתי היה נורא ואיום".
גליק, מסתבר, היתה עסוקה יום קודם לכן בצילום מפגינים באחת השכונות הצדדיות של העיר, כשלפתע הגיעו שוטרים ובנימוק שהם "מסיתים את התושבים", החרימו את המצלמות והדרכונים, וליוו אותם לתחנת המשטרה באקדחים ורובים שלופים. השוטרים לקחו מהם את התיקים, הטלפונים והחפצים האישיים. "קשרו לנו את העיניים בבד, אזקו לנו את הידיים והבהירו לנו שכדאי לנו לא להשמיע הגה".
גליק ושני אנשי הצוות הובלו למתקן חקירות והושמו בבידוד. אחרי מסדר זיהוי, ביקשו המצרים לבדוק את החשד שהם סוכנים ישראלים שהגיעו לתמוך במתנגדי המשטר. לאחר חקירה ממושכת ושעות ארוכות במעצר, הוכנסו השלושה שוב קשורים לרכב, והורדו מרחק כמה קילומטרים מהמלון.
שעתיים וחצי אחרי, מזועזעים ועם סימני אזיקים על הידיים, גם גליק וצוותה עומדים בתור לבידוק עם יתר העיתונאים.
מצרים / צלם: עומר רבין
22:30, בין קהיר לנתב"ג
באיחור קל יוצאת הטיסה לדרכה, והעיתונאים שעליה נושמים לרווחה ומתרווחים מעט בכיסא. "לא היינו יכולים להישאר שם", מסכם ורד. "מי ששם יכול בקושי לדווח מתוך בית המלון. האפקטיביות שלנו שואפת לאפס. מצרים הפכה היום למקום בלתי אפשרי כמעט לעיתונאי, ועל אחת כמה וכמה לעיתונאי ישראלי".
אחרי חצות, בכניסה לאולם הנוסעים בנתב"ג, התקשורת הישראלית מחכה להנציח את השבים מקהיר. עכשיו כבר אפשר לחייך. גליק מחבקת בדמעות את בן-הזוג, העיתונאים האחרים מחליקים צ'פחות חבריות אחרונות ומודים: "בדיעבד, כעיתונאים, זו אחת החוויות המדהימות. מרגישים את האוויר של משק כנפי ההיסטוריה ברקע - היה שווה, אין ספק".
כתבות
ני"ע
