הכול אישי

הכול אישי. אפשר לדבר שעות על חוק הרישיונות החדש, או על ה-DTT, על טכנולוגיות חדישות שיהפכו את עולם התקשורת על-פיו ועל אופי הצפייה שלנו שמשתנה כל הזמן. אבל יש משתנה אחד, משמעותי ובלתי ניתן לכימות, שהוא אולי המנוע האמיתי והאדיר של תעשיית התקשורת הישראלית - הכול אישי.

העובדה שבשוק התקשורת המקומי, המשתנה הפרסונלי הפך לכל-כך מרכזי, הופכת את עתידה של התעשייה הזו לתעלומה גדולה הרבה יותר.

עסקי הטלוויזיה הם לא העסקים היחידים בהם האגו הוא שמכריע את הכף פעמים רבות בהחלטות שונות. אבל כאן האמוציות כה חזקות, עד כי הצורך להרוויח כסף לעיתים מאבד בדרך את מרכזיותו ההכרחית לכל חברה כלכלית תקינה.

היעדר החיבה ההדדית, אולי אפילו התיעוב, ומן הצד השני הבריתות החבריות, החשיבות העצמית, המעמד, הדימוי, הבית, הרגשנות והחימה, הם שבסופו של יום יכריעו את המסלול אליו תלך הטלוויזיה בישראל.

לפני הנסיבות הכלכליות והרגולטוריות, כל אלה משפיעים ומחלחלים ממשרדיהם של בעלי המניות, דרך חדרי ישיבות ההנהלה, ובאחרונה באופן ברור, גם אל המסך ואל לוח השידורים שלנו. וזה ההבדל הברור בין העסק הזה, לכל ביזנס אחר. אנחנו, הצופים, שבויים תמיד בעל-כורחנו וללא ידיעתנו בתוך מערכות היחסים הטעונות הללו.

לא חברות נורמליות

יש שורה של סיבות שבגללן זה עשוי לקרות. הראשונה שבהן עשויה להיות העובדה שחברות השידור בישראל, הן לא באמת חברות כלכליות נורמליות. שורה של מגבלות רגולטוריות, חוקים מהודקים ובירוקרטיה מכבידה, הופכים את המאבק על כל שקל ליצרי יותר והישרדותי. במקרה כזה, בו גם העתיד מאוד שברירי, המאבק שנוצר אינו כולל בתוכו קווים אדומים.

זה יכול להיות גם מבנה השוק העקום, המורכב ממעט מאוד שחקנים - לא שווים בכוחם ואינם מוחלטים ביציבותם - שמייצר המון תסכול אצל המנהלים, ומעורר אצלם תחושה שאין די בכללי המשחק המקובלים.

אסור גם לשכוח שמדובר כאן בעולם של תוכן. עשיית היצירה במהותה היא יצרית ורגשית, שמעמידה אנשים בעלי מבנה אישיות מאוד ספציפי בעמדות מפתח.

מעבר לכל אלה, העובדה שלא מדובר כאן בכסף גדול מוכיחה את הדברים. אף אחד לא עושה טלוויזיה בישראל כדי להתעשר. לא הטאלנטים, לא המפיקים, לא המנהלים - והאמת המרה היא שגם לא בעלי המניות.

לכל אחד מניע, טהור יותר או פחות, להיות שם. כל אחד צריך להפיק את המיטב מנוכחותו ולהציג את ההישגים המוצלחים ביותר - למי שמעליו, לקהלו, אך מעל לכל לו עצמו ולהישרדותו המקצועית.

אולי אם היה כאן יותר כסף לכולם, היתה פחות אג'נדה אישית נואשת.