הפעם הראשונה שהאכלתי את אמא

ערב שאינו ככל הערבים. רעייתי ואני מחליטים בפעם ראשונה להשאיר את בתנו הבכורה לבד באמבטיה. אנחנו יוצאים מחדר הרחצה, בתנו יושבת באמבטיה, כמעט ללא מים, מוקפת בברווזי גומי צהובים קטנים. אנחנו בקצה המסדרון, דרוכים. חלפו 30 שנה מאז, אני עוד זוכר את האושר השזור בחרדה, אבל את השאר כבר שכחתי.

עד אותו ערב שבו המטפלת הזרה ששכרנו על פי חוק נעלמה. חשבתי שתוך יום נמצא מחליפה, אבל מהר מאוד התברר שמדובר בהליך שייקח שבועות רבים. כמעט בכוח הצלחתי לדחוק את המחשבה שרגע האמת יגיע ואצטרך לרחוץ את אמי. באתי בערב לבית שבו גדלתי כדי למלא את מקומה של המטפלת. להכין לאמא את הטוסט שאהבה עם הביצה הרכה, לדבר איתה, לראותה נכנסת למיטתה, נאנחת באותה אנחה שאני מכיר מאז שהייתי ילד, מכניסה את שיניה לכוס, מחברת את מסכת החמצן ושוקעת לשינת הלילה.

אלא שלפני שהיא שקעה לשינה לחשה אמי, "מישהו צריך לעזור לי באמבטיה".

אני מכיר את הטון הזה מאז שאני ילד, אז היתה אומרת, "מישהו צריך להוריד את הזבל", או "מישהו צריך להדליק את התנור". המישהו תמיד הוא אני. ומכל הדברים בעולם צפה התמונה של בתי יושבת באמבטיה, מוקפת ברווזים צהובים.

ישבתי על הכיסא בחדרה של אמי, מחכה שתגמור לשתות את התה שהכנתי לה, מנסה להבין איך אצליח לרחוץ אותה, חושב על ההשפלה, ההשפלה שלי. דמעות זולגות מעיני. אני הולך להיות ההורה של ההורה שלי.

רבע מאה חלף מאז הפכתי להיות הורה, והנה אני חוזר לזה, בהבדל אחד: בחרתי להיות ההורה של ילדי, לא בחרתי להיות הורה של הוריי. זה דומה, אבל כל כך שונה. זה דומה מפני שאתה צריך לדאוג שעה-שעה, דקה-דקה, שהוא לא ייפגע, שירגיש טוב, שיאכל, שיהיה נקי, שהחדר יהיה חם מספיק, שיהיו מספיק גירויים בסביבה. אתה אחראי לכך שיקום מהמיטה, אחראי לסדר היום, אתה צריך לעזור לו להתלבש, לגרוב גרביים, לנעול נעליים. אתה צריך לדאוג להיגיינה שלו, ואם יש לו טיטול - לבדוק כל הזמן מתי להחליף. אתה צריך לשמור שלא ייפול חלילה, שישתה בזמן, שיאכל בזמן, שייקח את הוויטמינים ואת התרופות בזמן. ואתה אחראי לרגעי הפנאי. שלא ישתעמם, שיהיה עסוק.

וזה כל כך שונה. הכוחות שהיו לך כהורה צעיר כבר אינם קיימים. גם אתה קצת הזדקנת. כאב הגב שמלווה אותך לא היה שם לפני עשרים שנה. אתה מנסה להבין איך מצאת את כל הזמן שבעולם לגדול עם ילדיך, ולמה כל כך קשה למצוא זמן לטפל בהורה. האופטימיות שמלווה את גידול ילדיך הופכת לדיכאון, מעורב ברגשי אשמה. כל מה שהיה שמח בגידול ילדיך, הופך לעצוב כשמדובר בהורים. כל החוויה חוזרת, אבל במהופך.

מי מאיתנו לא זוכר את הצעד הראשון שהילד שלו עשה, וכמה קשה הרגע שבו ההורה שלנו מפסיק ללכת. כמה צחקתי בפעם הראשונה שנתתי לבתי לאכול דייסה בכף, וכמה ניסיתי להעלים את דמעותיי בפעם הראשונה שהאכלתי את אמי בדייסה. איך רצתי לספר לכל העולם שהתינוקת שלי התחילה למלמל, כמה הסתרתי מכולם כשאמא שלי התחילה למלמל.

כמה אושר נגרם לי כשחזרתי מהעבודה ובתי זיהתה אותי. אני זוכר שרצתי לטלפן לאמי לספר לה. כמה כאב היה ביום שבו אמי הפסיקה לזהות אותי. לא רצתי לספר לאיש.

שיעולה של אמי החזיר אותי למציאות. הסתכלתי עליה. היא היתה פעם כל כך זקופה, יפה. עכשיו היא נמוכה, חרושת קמטים, נזקקת. הנפתי את אמי בידי כפי שעשתה לי מאות פעמים ולקחתי אותה לאמבטיה. אותה אמבטיה שבה נהגה לרחוץ אותי כשהייתי תינוק. לחשתי כשדמעות זולגות מעיני: "רוצה באמבטיה ברווזים צהובים?"