מה יציל את ליברמן?

1. "הספינקס מנוקדים". אביגדור ליברמן שמר תמיד את כל הקלפים צמודים לחזה. יועצים, מומחים, מקורבים, פוליטיקאים וחברים אישיים רק מנחשים. מלקטים מילה פה ומילה שם ובונים לו עתיד. ליברמן אוהב את זה. זה עושה באזז, מחזק את כוחו ומנפח את יכולותיו. לאהדה ולהפחדה.

מה שבטוח הוא רק מה שהוא עצמו אומר. והוא לא אומר סתם. לכל משפט יש כוונה.

על היכולת להתגמש פוליטית: "אני לא נעול. אני לא קנאי, אני לא בן אדם שהוא ממש כזה דטרמיניסטי. אני, פתוח, אני משתדל, אני תמיד מדגיש שאין לי מונופול על החוכמה ועל הצדק" ("גלובס", ספטמבר 2010)

על עצמו כפוליטיקאי: "אני לא חי על-פי מצבי-רוח ולא על-פי הסקרים, אני גם מעולם לא מזגזג. אני בא עם עמדה מאוד ברורה, עם משנה סדורה" (ערוץ 2, אפריל 2010).

על ישראל ביתנו כמפלגת שלטון עתידית (החלה עם 4 מנדטים, גדלה ל-7 ואחר-כך ל-11, היום 15, והתוכנית לבחירות הבאות - 20): "אנחנו היום המפלגה השלישית בגודלה בארץ. המינימום שלנו לבחירות הבאות הוא להיות המפלגה השנייה בגודלה. אחרי מי? מי בראש? נראה" ("גלובס", ספטמבר 2010).

2. גם וגם. זו שיטת עבודה, חלק מהקמפיין של ליברמן. גם להיות בממשלה וליהנות ממנעמי השלטון וגם ללכת לבחירות במעמד של אופוזיציונר לוחם. בהיותו בפנים הוא יכול לטפח את עצמו ואת כוח מפלגתו; בהיותו בחוץ, יש לו כוח לתקוף את הממשלה המכהנת ולהבטיח שיעשה את זה יותר טוב.

כך היה בממשלת אריאל שרון וגם בממשלת אהוד אולמרט. הוא נכנס ויוצא כשהוא רוצה, כשהדבר משרת את מטרותיו האישיות והפוליטיות.

בנימין נתניהו, מכר ותיק, יודע את זה. לכן היה לו קריטי לא להקים ממשלה שמתבססת רק על ליברמן והאנשים שהוא מושך בחוטים ביחס להחלטותיהם.

3. לשבור שמאלה. עד כמה שזה נשמע הזוי, כמעט מטורף, זו בדיוק הציפייה מליברמן הסופר-מתוחכם. האפשרויות לעשות זאת רבות ומגוונות - בין בדרך של התחברות פוליטית מפלגתית זמנית, בין בגיבוש ובפרסום תוכנית מדינית עדכנית לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך של חילופי שטחים ואוכלוסיות (כפי שהופיעה בספרו "האמת שלי").

זה משרת את שתי המטרות המרכזיות שלו: אישית - הוא צריך להוריד מגבו את כובד התיק המשפטי; פוליטית - בדרך להעצמת כוחו, עליו לאסוף סביבו גם את קולות מרכז המפה הפוליטית.

ליברמן מכיר היטב ומקרוב את האקסיומה הישראלית: שברת שמאלה - הפכת למחמד התקשורת. הבן יקיר לי. זה קרה לאריאל שרון, זה קרה לאהוד אולמרט.

המעבר ממצב של "ימני" למצב של "אתרוג" שמור ומוגן, כולל בתוכו ציפייה שמערכות האכיפה יידעו להגיב בהתאם ויאפשרו למנהיג פוליטי מדיני מבטיח "לצאת בזול" מחשדות כבדים על שחיתות וטובות הנאה אישיות (מובן שכלל לא ברור אם מערכת משפטית, המתהדרת בהיותה חסרת סנטימנטים ותחשיבים זרים, שבראשה עומדים משה לדור ויהודה וינשטיין, תעמוד ב"ציפיות" הללו; מצד אחר, בקצב הנוכחי, מי יודע כמה שנים זה עוד ייקח ומי יעמוד בראש).

בסיס המצביעים שלו, יוצאי ברית-המועצות לשעבר, אולי לא יאהבו את זה, אבל הם ישתכנעו שאין ברירה והרי רק על ליברמן אפשר לסמוך.

בקיצור, בבחירות הבאות: "רק ליברמן יודע להביא שלום".