למרות ה"קפה": בית-קפה חדש עם אוכל מצוין שנותן כבוד לחומרי הגלם

"נפתח מקום חדש! לא זוכרת בדיוק איך קוראים לו, אבל הוא במקום שהיה 'בטי פורד'", שחה ידידה, מסעדנית בכירה בדימוס. "אנחנו חייבות ללכת", היא קבעה בפסקנות.

פשפשנו בנבכי התאים המאכלסים מידע אודות הפתיחות הצפויות, הפעלנו את אנשי הלילה, כרישי הנדל"ן ויחצ"ני העל בניסיון לדלות מודיעין אודות המקום החדש, אפילו עיינו בקוביות ההמלצה הממומנות אודות המסעדות במקומוני הבילוי, והעלנו חרס. מישהו התעקש בעיר הזאת לפתוח מקום עם אוכל טוב ולהישאר אלמוני. חוצפה, שלא לומר התאבדות.

המסעדנית, מסתבר, שאבה את ההמלצה מביקורות הבלוגרים: מבלוג האוכל המוערך של עמית אהרונסון ומהביקורת המצוינת שכתב הבלוגר הוותיק בוב 86 (תפוז). שניהם מוכרים לקהילת ה"פודיס" בזכות דעותיהם הבלתי משוחדות. במילים אחרות, ונאמר זאת מעל לדפי עיתון זה בלי מורא וללא משוא פנים: לבלוגרים אין ארוחות חינם. הם אוכלים, מצלמים וכותבים את כל אשר עולה על חיכם. למרביתם אין חברים מסעדנים, הם חפים ממסעות נקמה ונטולי מוטיבציה לחיסול חשבונות אישיים עם מגה-שפים.

כל זאת עניין של זמן כמובן. שכן, ככל שיעלה כוחה של המדיה האינטרנטית, תגיע שעת מבחנם האמיתית או במילים אחרות: הבלוגרים יפסידו את המערכה ביום שבו מגה-שף ממסעדת יוקרה יסרב להגיש להם אוכל.

ועד שתחזית אפוקליפטית זו תתממש, קראנו בעיון את הביקורות המהללות אודות "קפה 48", שנפתח כאמור בשקט ובצנעה, ושמנו פעמנו למקום בערב סגרירי של תחילת השבוע. כוח החלוץ שהמתין במסעדה סימס שברצונו לערוק למקום אחר. "ריק פה וחשוך, ואנחנו לא מכירים פה אף אחד", נאמר בחוסר סובלנות תל-אביבית אופיינית.

אבל אנחנו לא ויתרנו והפצרנו בחבורה המתבכיינת להזמין בינתיים משהו קטן לאכול. כשהגענו למקום הבנו את היצר האינטואיטיבי לחפש מקום אחר. החלל, נעים ומזמין ככל שיהיה, לא שידר מאום מאותם סמי אפרודיזיאק שהבליין התל-אביבי התרגל לצרוך: שם טוב, עיצוב אקסטרווגנטי, תאורה שמחמיאה לעור הפנים וקהל מגניב, ואפילו לא ידענו מי מבשל במקום.

מנות מנצחות

כשהגענו מוכנים נפשית להתנצל ולהתקפל, גילינו את החבורה מתמוגגים מחדוות הפתעה - חדווה שאין שמחה גדולה מגילוייה, בפרט כשבאים נטולי ציפיות. על השולחן כבר היו מונחים, מחוסלים למחצה, כיכר לחם נפלאה וצפופה וצלחת ובה מניפה אדמונית של נתחי סינטה עסיסית, כבושה בפלפל אנגלי ובוויסקי, שהוגשה עם פנכת דיז'ון מעקצץ. סנונית ראשונה שבישרה שיש במטבח מישהו שיודע את מלאכתו. תפריט משובב וקולע הונח על השולחן, אבל החבורה החליטה בשלב זה לסמוך על היד שבמטבח. קיפלנו את דפי התפריט החינני והודענו למלצר הדרוך במקצת שאנו נותנים דרור לטבח אינקוגניטו להחליט על מזוננו לאותו ערב. הטבח, להלן השף יונתן בורוביץ', אודותיו נספר בהמשך, שמח לאתגר וכהבעת אמון בברית החדשה שנכרתה בינינו, שיגר בהתלהבות לשולחן צלוחית נאה של פרחי כרובית אפויים בזרעוני חרדל, מנה מצטיינת בפשטותה וגם צלוחית נוספת של ברוקולי חלוטים בדיוק רב בשמן זית, בבצל סגול ובקשיו. המלצר נקרא לשולחננו, שם הבהרנו לו בנימוס בוטה, שלמרות הכוח הנשי המאכלס את השולחן, איננו ממין המלחכות בחסה. הכיוון שלנו הוא יותר נשכני ובשרני, הבהרנו את עצמנו וציפינו להתפתחות בליווי נחמד של כוסית נעימה של מרלו-שיראז קברנה של יקב יתיר, שהוזמן מתוך תפריט יין בהיר ואינטליגנטי.

לבבות עוף צרובים על מחבת לוחשת על מצע טחינה סמיכה ומעט סחוג הבהירו שהמסר הובן. מופת של פשטות חומרי גלם והכנה שחברו למנה מנצחת. עוד קיבלנו סלט בניחוח אסיאתי עם פיסות עוף, פפאיה ירוקה, וגזיזים פריכים של ירקות - הומאז' לסלט המיתולוגי של חופי תאילנד. אם כי כאן העניק לו השף טוויסט של ניחוחות לבנטיניים: קורט קינמון ומעט יותר מידי ציפורן. לזניה אפויה בתנור אבן מבעבעת בלהט בגבינות ובעגבניות הבהירה שמדובר בתפריט שמכוון לכל מיני כיוונים - קצת אסיאתי, מעט ים תיכוני וקלאסי. ההגדרות לצורך העניין לא כל-כך משנות, האוכל היה פשוט וטעים, ללא שחקני חיזוק וללא התפלפלויות מיותרות.

בסוף הוא יצא, בהתחלה בביישנות מהוססת שהתחלפה בהמשך השיחה לבגרות בוטחת. בטוח בדרך האמיצה והמעט נאיבית בה הוא בחר לפתוח מסעדה בג'ונגל התל-אביבי. נאיביות מוזרה לאור העובדה, שבורוביץ' שימש בעברו עוזר של כמה מכרישי הפוליטיקה הישראלית. בישול הוא למד בבית הספר הגבוה לקולינאריה בניו-יורק, חזר והחליט לפתוח מקום בלב המאפליה התל-אביבית, מאמין בצדקתה של האמת האבסולוטית ואלוהי האוכל הטוב, שיביאו אליו את ההצלחה בדרך הארוכה והקשה, ללא קיצורי דרך, ללא יחסי ציבור ושיווק ובלי רשתות חברתיות.

קפה 48: נחלת בנימין 48, תל-אביב. טלפון: 03-5101001. פתוח רק בערב. מחירים: 19-40 שקל לראשונות, 29-69 שקל לעיקריות