"קרן מיקרודנט של ורטהיימר מתנערת מחוב החברה אלינו"

עובדי חברת רפאל מדיקל כועסים, מתוסכלים ופגועים. החברה לא שילמה את ההפרשות הסוציאליות לעובדיה מאמצע שנת 2009. מתחילת 2010 הם עבדו תמורת משכורות מצומצמות, ואחר-כך ללא משכורות כלל. חוב החברה לעובדים מגיע ל-500 אלף דולר, והם מצדם חייבים כבר עשרות ומאות אלפי שקלים למשפחותיהם ולבנקים.

את מצוקתם הם מפנים לאדם אחד - איתן ורטהיימר, האיש שעומד בראש קרן מיקרודנט שהחזיקה ב-40% בחברה. "אין לנו טענה משפטית נגד ורטהיימר או מיקרודנט", מדגישים ברפאל מדיקל, "אך רק ברמה האתית, התחושה היא שהפקירו אותנו".

ורטהיימר ומיקרודנט סירבו להגיב לידיעה, אך מקורבים לו אמרו כי "חבל על העובדים, אבל המשך העבודה שלהם ללא שכר היה סידור של העובדים עם המנכ"ל, הם אלו שרצו לתת לזה צ'אנס".

רפאל מדיקל פיתחה מכשיר למניעת תסחיפים בעת ניתוחים. ייסדו אותה ד"ר אלחנן ברוקהיימר ואהרון פלדמן, ששימש גם מנכ"ל, והיא גייסה במהלך חייה 6-7 מיליון דולר. מיקרודנט הייתה המשקיעה העיקרית, ואיתה קרן Biomedical Innovations השוויצרית-ישראלית ומשקיעים פרטיים.

לדברי העובדים, המעדיפים להישאר בעילום שם, מיקרודנט הפסיקה את הזרמת הכספים לרפאל ב-2009, אף שככל הידוע לעובדים, החברה יכולה הייתה לבצע אקזיט.

לדבריהם, קרן מיקרודנט, באמצעות ורטהיימר שעומד בראשה, אינה מוכנה לספוג את חוב החברה לעובדים, ואפילו לא את חלקה היחסי של מיקרודנט בו - אף שעבור הקרן הסכום הוא זניח.

אם הסיפור נשמע מוכר, זה משום שהוא מזכיר חלקית את ההתנהלות סביב חברת אקסאנט, כפי שפורסם ב"גלובס" לפני כשנה. אקסאנט מומנה ביותר מ-100 מיליון דולר על-ידי ורטהיימר, קרן אוורגרין והיזם ד"ר גיורא ירון. על רקע המו"מ שנערך להשקעה בחברה, המשקיעים הפסיקו לפתע את הזרמת הכספים ודרשו לסגור את החברה.

בסוף נמצא פתרון זמני שבמסגרתו המשקיעים הזרימו מעט כסף, והעובדים הסכימו לעבוד בשכר מצומצם עד למכירתה של החברה ל-Dell ב-12 מיליון דולר, תוך התחייבות להעסקתם של חלק מן העובדים.

לסיפור של רפאל אין סוף טוב באופק. מקורבים למיקרודנט טוענים כי החברה "עמדה רגע לפני אקזיט במשך שנים", ולא היה כל ביטחון כי עסקה כזו אכן עומדת להיסגר. לכן, לאחר תמיכה ארוכת שנים, ולמרות הערכה רבה למוצר שלה ולעובדיה, הוחלט להפסיק את הזרמת הכספים.

המקורבים טוענים עוד כי מיקרודנט לא הובילה את דירקטוריון החברה (אף שהחזיקה בחברה 40%) וכי לא היה זה תפקידה לסגור את החברה. באשר לחוב, הטענה היא כי "ורטהיימר היה שמח להחזיר את החוב, אולם אם יעשה כן יסכן את עצמו בתביעה על העדפת נושים".

"עד הפיטורים באמת לא דאגנו"

מעבר לשאלה אם תפקידה של מיקרודנט הוא למנוע את כניסתה של רפאל מדיקל לחובות ולכסות אותם אם הם נוצרים, מעלה הסיפור תהיות נוספות - איך קרה ששכירים בסטארט-אפ המשיכו לעבוד במשך חודשים ארוכים ללא משכורת וללא תנאים סוציאליים, כשהם מנסים להנשים בכוח האמונה בלבד את חזון הסטארט-אפ?

חלק מהעובדים המתוסכלים עבדו בחברה 8-9 שנים, זמן שיא לעובדי היי-טק, שמעיד על אמונה במוצר.

העובדים טוענים כי החברה יכולה הייתה לסגור עסקה. "החברות הכי גדולות בתחום עשו בדיקת נאותות כדי לרכוש אותנו - בוסטון סיינטיפיק, טייקו, ג'ונסון אנד ג'ונסון וקוק. היו הצעות ששיקפו לנו שווי של 45 מיליון דולר", הם אומרים.

לטענתם, "בכל פעם שמישהו רצה להיכנס כמשקיע, מיקרודנט התנתה השקעה כזו בשמירת חלקה. כשמשקיע שומר על חלקו לאורך שנים, זה נותן תחושה של אמון, שיש גב".

ב-2006 נחתמה עסקה להשקעה על-ידי חברת הטכנולוגיה האמריקנית Prosis, שכללה גם אופציה לרכישת החברה. העובדים נרתמו להשגת אבני הדרך שיובילו, כך האמינו, לאקזיט.

"פתאום בתחילת 2009 קיבלנו מכתבים שאמרו לנו שההפרשות הסוציאליות שלנו לא משולמות", הם נזכרים. "סמנכ"ל הכספים אמר: 'אל תדאגו לזה, יהיה בסדר'. באמת לא דאגנו, כי בהנהלת החברה יש אנשים אמינים. באמצע 2009 קיבלנו אישור FDA (רשות המזון והתרופות בארה"ב), וזה הפיח תקווה גדולה".

בתחילת ינואר 2010 קוצצו המשכורות בחברה וחלק מן העובדים פוטרו, וקיבלו את מלוא הזכויות, "אז התחלנו להבין שיש בעיה", הם אומרים. אך בכל זאת, הם לא התפטרו. "ידענו שההוצאות בשלב הזה עולות וכי האסטרטגיה היא לא לקחת עוד כסף בתקופה קשה ולהידלל, אלא לצמצם קצת ולהגיע כבר לשוק ולאקזיט".

לדבריהם, מנכ"ל החברה, אהרון פלדמן, ניסה לבצע כמה מהלכי גיוס כספים בתחילת 2010, כגון מיזוג לשלד בורסאי שהיו לו 2-3 מיליון דולר בקופה. מיקרודנט, לטענתם, חסמה את המהלך הזה תוך שהיא מציינת שחברות בורסאיות הן לא בדנ"א שלה.

"הייתה תחושה שעוד חודש-חודשיים סוגרים עסקה. מנכ"ל החברה אמר זאת ואיננו סבורים כי הוא הוליך אותנו שולל. לפי ההיגיון, אם לא הייתה תקווה - מיקרודנט הייתה מבקשת לסגור את החברה".

פלדמן, המנכ"ל, מסר בתגובה את הדברים הבאים: "העובדים האמינו לאורך כל התקופה כי יקבלו את הכסף. לא הייתה החלטה לסגור את החברה".

בינתיים, המשיכה החברה לצפות לאקזיט תוך מכירה לחברה פרוסיס. "מכרנו חלק מהציוד כדי לשלם את שכר הדירה של החברה וארגנו את הניירת למכירה כדי שנוכל לשרוד עוד חודש-חודשיים. חשבנו שהנה עוד רגע זה קורה", הם אומרים.

ואז, גם הכסף לשכר הדירה נגמר. "אחסנו ציוד אצל השכנים ובבית של פלדמן", הם אומרים. ב-2010 פנו העובדים בעצמם לפרוסיס. זו הציעה להשקיע עוד 1.2 מיליון דולר, אך רק לאחר הגעה לאבן דרך.

זה היה השלב שהמציאות כבר עלתה מתוך טבלאות האקסל. "עבדנו על תוכנית שלפיה נפסיק ליטול משכורת וגם נעבוד מהבית", אומרים העובדים, "אבל הבנו שאפילו כך לא נוכל להגיע לאבן הדרך בלי הון נוסף. מיקרודנט לא הסכימה להשקיע והבנו שהעסק נגמר".

הפטנטים נמצאים אצל פרוסיס, שקיבלה אותם כעירבון להשקעתה הראשונה, כך שאפילו לא ניתן למכור אותם כדי להחזיר את החובות. "התחושה היא שדרכו עלינו ושנמנע מן העולם מוצר מציל חיים", הם אומרים.

"זו אחריות הדירקטוריון לסגור חברות"

עו"ד ארז חבר, מנהל מחלקת כינוסים ופירוקים במשרד עמית, פולק, מטלון ושות', אומר באופן כללי כי אכן הדירקטוריון, המורכב מנציגי בעלי המניות, הוא האחראי לסגירתה של חברה על דרך פירוק מרצון באופן מסודר מול רשם החברות. כדי לקבל אישור סגירה, החברה צריכה לפרוע את חובותיה, בעיקר לעובדים. חבר מוסיף כי חברות סטארט-אפ בדרך-כלל נסגרות בצורה מסודרת, ולא מותירות אחריהן סיפורים כגון אלה.

ואם לא קיבל הדירקטוריון החלטה כזו והכסף נגמר - מה על העובדים לעשות?

חבר: "הם יכולים לתבוע את פירוקה של החברה כנושים ולקבל גם חלק מהכספים מביטוח לאומי. נכסי החברה, אם יש כאלה, יכולים לשלם חלק מהחוב. כל עוד החברה לא פורקה רשמית, יכולים המשקיעים לשלם לעובדים ישירות". חבר מציין כי במקרה שבו משקיע מחליט להלוות כסף לחברה על סף פשיטת רגל כדי שתוכל לשלם לעובדיה, יש לו עדיפות כנושה אם החברה מגיעה לכינוס נכסים. "אם אתה רוצה להיות רובין הוד, פקודת החברות תומכת בך", הוא אומר.

 11