רצים במקום

1. לפעמים צריך את הילד הקטן שיצעק שהמלך הוא עירום. ומי שלוהק לתפקיד הילד הקטן הפעם, הוא דווקא גבר די גדול: טברטקו קאלה, או קאלה דרשלר (כפי שהוא מבקש שיכנו אותו, על-שם משפחתה של סבתו היהודייה). אתמול (שבת) התארח השוער של הפועל חיפה בתוכנית סיכום המחזור בערוץ הספורט, וכשנשאל על בעיותיה של מכבי ת"א, הוא השיב בפשטות: "הם לא מהירים". כשם שכדורגל פשוט הוא לפעמים המהנה ביותר, כך גם פרשנות כדורגל קצרה ותכליתית, מספקת הסבר פשוט לתופעות שנראות מורכבות.

דיברו הרבה העונה על הבעיות המנטאליות של מכבי ת"א, על הסגל שממאן להתגבש, על אפקט אפטר-נמני או טרום-מוטי, אבל האמת היא שהחבר'ה שם פשוט קצת איטיים. לא מדובר בכושר גופני לקוי (כלומר גם, אבל אין הרי אף קבוצה בליגת העל שהכושר הגופני שלה משביע רצון), אלא באיטיות המחשבה, התכנון וההוצאה לפועל. מכבי ת"א של השנה היא אוסף של שחקנים שלא חושבים מספיק, ביחד עם שחקנים שחושבים יותר מדי. התוצאה היא שלהגנת היריב יש מספיק זמן להתכונן להתקפה הצהובה.

מכבי ת"א, בעלת הקהל העצום, משודרת כאן כמעט בכל שבת, אבל האמת היא שאפילו אוהדיה יתקשו לזכור יותר מעשר דקות רצופות שבהן הם נהנו מהקבוצה שלהם: איטית, מסורבלת, לא יצירתית, הולכת תמיד צעד אחד קדימה ושניים אחורה.

יהיה זה אולי לא הוגן לשפוט את מוטי איווניר אחרי חודש אחד בתפקיד ועם סגל שחקנים שלא הוא בחר, אבל האמת היא שממנו ציפיתי ליותר: לא דווקא ברמת התוצאות, אלא ברמת הזרימה, השינוי בקצב המשחק. דווקא איווניר, שכינה את קבוצתו רק בשבוע שעבר "הקבוצה הכי טובה בארץ", צריך לדעת מה רב נזקן של מילים כאלה במועדון כמו מכבי ת"א. אפשר שהוא בחר בהן במודע, במטרה לעורר משהו רדום אצל שחקניו, אבל אפילו האקספרימנט הפסיכולוגי הזה נכשל.

למרות שליטה אופטית בקצב המשחק ודקות ארוכות של החזקה בכדור (הרי רק לפתח התקפה לוקח למכבי מינימום חמש דקות), היתה זו דווקא הפועל חיפה שהיתה קרובה יותר לשני ולשלישי, מאשר מכבי ת"א לשוויון. דברו על קיזוז, דברו על "מספיק נקודות בקופה", הכל נכון. אלא שמכבי ת"א של העונה פשוט לא ראויה ליהנות מההפקר, וממילא גם לא מסוגלת.

2. יחסית לאומה של אנשים שהדבר הכי שנוא עליהם הוא "לצאת פראיירים", הניסיון של לואיס פרננדז בארץ הקודש דווקא מציג אותנו כאומה של פתאים: זה התחיל מהסיבוב הנאה שעשה מאמן הכדורגל שרק תהילת עברו כשחקן מעטרת את קריירת האימון שלו אצל גאידמק בבית"ר ירושלים. תאמרו, אוקיי, גאידמק: רק מהאנשים שהתעשרו על חשבונו, אפשר לייסד פה עוד מדינה או שתיים, אבל מה תגידו על לוזון, האיש שיעדיף לבצע חרקירי מאשר להיחשב לפתי?

רק לפני שבועיים התייצב פרננדז מול המיקרופונים וייבב על כך שלא יידעו אותו בקשר לאיזו הצגה כפולה במשחק ידידות, עניין מנהלתי לחלוטין. הוא כל-כך נעלב המסכן, עד שכמה עיתונאים עם תסביך נחיתות מיהרו להלקות את כולנו על הפרטאצ'יות הממארת. בינתיים מתברר, פרננדז שכח גם הוא לדווח למעסיקיו על כמה דברים, למשל על האפשרות שהוא לא יוכל לאמן בפועל את הנבחרת שמשלמת לו משכורת...

מאמן זר הוא צמד מילים שמהלך עלינו קסם בכל פעם שנדונה סוגיית המאמן הלאומי. אבל האמת המרה צריכה להיאמר: אין סיכוי שמאמן בעל שיעור קומה, כזה שיש לו מה למכור לנבחרת בינונית או קבוצה בליגה בינונית באירופה, יגיע לישראל. אפשר לומר את זה, בהכללה, גם על שחקנים, אבל אצל השחקנים יש בכל זאת ספקטרום רחב יותר: מי שהמאמן "מייבש" על הספסל ורוצה לשחק בכל מחיר, מי שנרדף על-ידי שערורייה אישית ורוצה לפתוח דף חדש, ועוד. אצל המאמנים המצב עוד יותר גרוע. אצל המאמן הזר הקודם, ריצ'ארד מולר-נילסן הדני, יכולנו להציג לפחות לוגיקה של הצלחה עם נבחרת קטנה יחסית (דנמרק) מול אריות הכדורגל של אירופה. אבל אצל פרננדז, מי שהתקשה לסיים חוזים כמעט בכל מקום בו עבד בשנים האחרונות?

האיש, וזה היה ברור כבר מהרגע הראשון, בא להמשיך על חשבוננו את הטור העולמי שלו, לתפוס מכאן בכל הזדמנות את המטוס הראשון לצרפת (שם יש לו חוזה עם הרדיו, ובצרפת כידוע, קשה יותר שלא לעמוד בחוזים), להסביר לנו עד כמה אנחנו פרובינציאלים (זה נכון כמובן, אבל חייבים לדבר על זה? נילסן לפחות מילא את פיו חומוס כשהוא לא שר את "התקווה" במבטא דני), והכי גרוע: לשחק כדורגל מחריד, אפילו בהשוואה לחומר הגלם הבינוני שעומד לרשותו.

יאללה, לך הביתה לואיס, שלום ותודה. תגיד שאנחנו לבאנטינים, אבל הי, אפילו לנו יש כבוד.