החיים בפול-ספיד

חודש לפני תחילת עונת הפורמולה 1 אושפז רוברט קוביצה בבית חולים באיטליה. בשבוע שעבר השלים הנהג הפולני בן ה-26 של קבוצת לוטוס-רנו סדרת ניתוחים אורתופדיים מסובכת, תוצאה של תאונת הראלי הקשה שעבר לפני כשבועיים. הסיפור הטראגי של קוביצה הוא כמובן התוצאות החמורות של אותה תאונה, שבעקבותיה איבד כמות עצומה של דם ורק אחרי ניתוח מסובך של כתשע שעות הצליחו הרופאים להציל את ידו הימנית, וכנראה גם את הקריירה שלו. אבל לא פחות טראגית היא העובדה שקוביצה נפגע בתחרות ראלי זניחה, הרחק ממסלולי הפורמולה 1 שעליהם הוא מתחרה כמקצוען, רק בגלל שהכניס לחוזהו סעיף שיאפשר לו להשיג ריגושים גם במהלך הפגרה.

מה הסיבה שנהגים פונים בשעות הפנאי שלהם למסלולים ולענפים אחרים, בידיעה ברורה שדווקא שם טמון מקור הסיכון העיקרי שלהם?

הפולני אינו יוצא דופן בהתמכרות לראלי. נהגים רבים מודים כי נהיגה ברכב ראלי היא אחד החלומות הגדולים שלהם. המפורסם ביותר הוא אלוף העולם הפיני קימי רייקונן, שהדהים את עולם הפורמולה כשהחליט לנטוש את הענף לפני שנתיים לטובת נהיגה בסבב הבכיר ביותר, ה-WRC (אליפות העולם בראלי). מדובר ברכב שהוא סוג של פלטפורמה של רכב כביש רגיל, לעומת רכב פורמולה 1 שהוא ייחודי וייעודי.

רבים יעידו כי נהיגת ראלי היא הנהיגה האולטימטיבית, הקשה והמאתגרת ביותר. להגנתו, טוען קוביצה, כי הנהיגה ברכב זה משפרת את הריכוז והרפלקסים שלו, וכמובן הקלישאה הניצחת "זה פשוט עושה אותי נהג טוב יותר". יש שיאמרו, ניקי לאודה האגדי למשל, שמדובר בשטויות ושאין שום קשר בין שני הענפים, ושנהיגה בפורמולה 1 היא עולם אחר ושונה לחלוטין מנהיגה ברכב ראלי ומכאן גם הסכנה הגדולה.

כמעט כל הקבוצות אוסרות על הנהגים שלהן לקחת חלק בכל דבר שמסכן אותם, בפרט נהיגה בראלי, ובעיקר לאור העובדה שעשרות מיליוני דולרים עלולים רדת לטמיון בעקבות השבתה של נהג. אחרי שמארק וובר נפל מאופניו ושבר את רגלו לפני שלוש שנים הוכנס גם סעיף איסור רכיבה על אופניים לחוזים. אלא שלא כולם מוכנים לקבל את רוע הגזירה. אחרי שבקבוצתו הקודמת, ב.מ.וו, אסרו עליו להשתתף במרוצי ראלי, התעקש קוביצה להכניס הפעם סעיף בחוזהו שמתיר לו זאת. כשנשאל מנהל קבוצת רנו איך איפשר לסכן השקעה של מיליוני דולרים בגלל גחמות של נהג, הסביר שהחופש לעשות דברים אחרים עושה את קוביצה למאושר ושבע רצון, ונהגים הם אנשים יצירתיים שחייבים ליהנות גם מהערכים הבסיסיים כמו אהבת הנהיגה. גם כך הפכו הנהגים היום לחבורת טכנוקרטים, שרוח הקרב והתשוקה לנהיגה שלהם נשחקים לאור העובדה שלא מאפשרים להם בזמנם הפנוי לעשות כלום.

הבעיה שלנהגי מרוצים אין הרבה סבלנות ויכולת התמדה כשזה נוגע להשבתתם. הם חייבים אדרנלין תמידי, הם מאוד תחרותיים ובשל כך מתקשים מנטאלית להתמודד עם פציעות קשות (בפורמולה 1 בכלל במרוצת השנים, פציעות אינן דבר נפוץ, נהגים רבים מעבירים קריירה שלמה בלי לשרוט אצבע).

היבט חשוב ומסקרן בשיקום העתידי הוא כיצד יתמודד קוביצה עם הנהיגה עצמה. בגלל סגנון הנהיגה המתקדם - השליטה ברכב נמצאת בכפתורים על ההגה - חשיבות עצומה מוטלת על כף היד והזרוע התחתונה. מעניין יהיה לראות את קוביצה מתמודד עם פעולות פשוטות כמו ישיבה ברכב, גמישות, יכולות דיוק, ועד עמידה איתנה בכוח ג'י חמש.

לקוביצה עצמו יש כבר ניסיון. הוא חווה התרסקות קשה במרוץ בקנדה ב-2007, תאונה חמורה הרבה יותר מזו הנוכחית. אולם כיוון שרכב הפורמולה 1 בנוי בטיחותית טוב יותר, הוא יצא ממנה בפציעה קלה. מסתבר שבחיים צריך גם לדעת עם איזה רכב להתרסק.