האם השופטים ירחמו על קצב?

נוהגים להאשים את בתי המשפט ברחמנות יתר על עבריינים. חדשות לבקרים נשמעות בתקשורת ובציבור דעות כי בעניינו של עבריין מסוים היה צורך בהטלת גזר דין חמור בהרבה ובשליחתו לבית הסוהר לשנים ממושכות.

דווקא בענייניהם של פוליטיקאים ונבחרי ציבור, התגובות בדרך-כלל הפוכות. מיד לאחר הרשעתו של חבר כנסת, שר או נשיא בעבירות פליליות, מתחילים להישמע קולות להקל עמו, ואפילו לתת לו חנינה, מאחר שאת המחיר הוא כבר שילם: הוא הודח מתפקידו, איבד את מעמדו וכבר איננו אורח מבוקש באירועי שמחה של פעילי מפלגתו.

אין צורך להרחיק לעבר כדי להיזכר בתגובות הנזעמות שלהן זכה בית המשפט העליון, שהחליט להחמיר בעונשו של השר שלמה בניזרי - במחוזי הוא קיבל שנה וחצי מאסר בפועל, והעליון העמידו על 4 שנות מאסר.

שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין, שהיה אחראי בתקופת כהונתו על מתן המלצות לנשיא בדבר חנינות לעבריינים, כבר הציע לחון את משה קצב מיד לאחר הכרעת הדין, ועוד לפני שבית המשפט גזר את עונשו. כאילו שאת הנימוקים שביילין העלה, השופטים אינם משקללים ממילא במסגרת גזירת דינו של קצב.

כל אלה מחדדים כעת את המבחן שבפניו עומדים שופטי בית המשפט המחוזי, שישמעו מחר (ג') מאנשי הפרקליטות ומסנגוריו של קצב את הטיעונים לעונש.

הכרעת הדין שנתנו השופטים הייתה חדה כתער, פסקנית, החלטית. גירסת הפרקליטות והמתלוננות התקבלה במלואה, גירסת קצב נדחתה בבוז.

עולה החשש כי השופטים, ששמעו ודאי את הביקורת, יפעלו "לאזן את הרושם" בשלב גזר הדין ויפעילו את מידת הרחמים כלפי קצב. שופטיו של השר לשעבר חיים רמון נפלו בבור הזה - לאחר שהרשיעו במעשה מגונה, נמנעו מלקבוע קלון וגזרו שירות לתועלת הציבור בלבד.

אם שופטיו של קצב מחפשים סיבות להקלה בעונש, לא קשה למצוא אותן. הנפילה במעמדו, ההתפטרות מהנשיאות, הקלון, הפרסומים התקשורתיים.

כדאי אולי לזכור במקביל גם את הנימוקים להחמרה: ביצוע העבירות בעת מילוי תפקידיו הממלכתיים, הפגיעה באמון הציבורי בפוליטיקאים; הפגיעה בקורבנות, נשים צעירות שהיו נתונות למרותו; ומעל לכול - העובדה שקצב מעולם לא הודה, לא קיבל אחריות למעשיו ולא הביע חרטה.