בחזרה לאביב העמים

חודשים אחדים לפני מלחמת העולם הראשונה, שושלת רומנוב ציינה מלאות 300 שנה לשלטונה על רוסיה. עשר שנים קודם, מהפכה עממית אותנטית כמעט גרפה את הרומנובים. אבל ב-1913 ניקולאי השני ואלכסנדרה אשתו התקבלו בהפגנות של התלהבות עצומה באשר נסעו. אלכסנדרה (הגרמנייה) האמינה ש"רוסיה זקוקה להצלפת השוט". הרומנובים הציעו את מגלביהם: לא בעונג, לא בשמחה לאיד, אלא בתחושה עמוקה של מחויבות.

3 שנים אחר כך, במארס 1917, השושלת התמוטטה כמעט מאליה. באמצע התנהלה מלחמת עולם איומה, ומיליוני איכרים רוסיים נטבחו. אף-על-פי כן, דרגת חוסר הנאמנות למשפחה הקיסרית הייתה מפתיעה בארץ כל-כך למודת קיסרים. מלחמת האזרחים, שפרצה שנה לאחר המהפכה, לא הייתה תוצאה של ניסיון לחדש את המלוכה. רוב "הלבנים", אויבי "האדומים", ידעו שקיסר לא ישלוט עוד ברוסיה.

מה בדיוק, או אפילו בערך, מביא עד פקיעה את החבל הקושר עריץ עם נתיניו? מה מביא אל קצה את הנאמנות, או אפילו את החיבה? האם יש מדד פקיעה, שעל-פיו אפשר לחשב את הקץ? בחוכמה שלאחר מעשה, כמובן יש.

דורות של היסטוריונים, מדינאים, עיתונאים ומרגלים חזרו וייסרו את עצמם על החמצת הכתובות על הקיר. לסי.איי.אי לא היה מושג קלוש שמהפכה אסלאמית מתרגשת ובאה על איראן, רק חמישה חודשים לפני שהתרגשה; ולא היה לה מושג שסכנה אורבת לעצם קיומה של ברית המועצות עד הרגע האחרון ממש; ולא היה לה מושג שמהפכה עצומת ממדים עומדת לטלטל את העולם הערבי.

למען האמת, אנחנו יכולים להרחיק את עדותנו הרבה יותר: מדוע סוכניה של האימפריה הבריטית לא הצליחו להזהיר אותה מפני רצינות התמרמרותם של נתיניה בצפון אמריקה, ב-1775? ומדוע ללואי ה-16 לא היה מושג שהגיליוטינה מתקרבת ("שום דבר לא קרה היום", הוא כתב ביומנו ב-14 ביולי 1789)? ואיך נכשלו משטרי אירופה כישלון כל-כך חרוץ בחיזוי המאורעות של 1848?

הם רצו לעשן סיגרים

לא בדיוק. הנסיך מטרניך, הקנצלר של אוסטריה, ידע בהחלט מה עומד לבוא. 16 שנה קודם הוא אמר כי "באירופה יש שאלה חשובה אחת בלבד - שאלת המהפכה". הוא קרא את כל הכתובות על הקיר, אבל לא היה מסוגל לנקוף אצבע יצירתית אחת כדי למנוע את המהפכה. התשובה השגרתית וחסרת הדמיון הייתה דיכוי, אבל דיכוי היה יכול לעבוד רק במנות קטנות. היה אפשר להשליך לכלא יחידים, או קבוצות קטנות, ולקוות שכל האחרים יירתעו. לא היה אפשר, לעומת זאת, להשליך אל הכלא את כל וינה, או את כל בודפשט, או את כל מילאנו.

מטרניך לקה בתכונה מפורסמת של עריצים מזדקנים: הוא היטיב לראות את התמונה הגדולה, אבל התקשה להבחין בפרטים. הוא לא העלה על דעתו להשיא עצה של התאפקות לחיל המצב האוסטרי בצפון איטליה. ביום הראשון של 1848, תושבי מילאנו ערכו שביתת עישון במחאה על מסי טבק. החיילים האוסטריים הגיבו בעישון פומבי של סיגרים, ונשפו את העשן בפניהם של הולכי רגל איטלקיים. אחד המקומיים משך את הסיגר מפיו של אוסטרי. פרצה קטטה, הצבא ירה, שישה נהרגו, והמהפכה האיטלקית החלה.

תחת הרושם של החדשות מאיטליה, ההיסטוריון אלכסיס דה טוקוויל התייצב במליאת הפרלמנט בפריז, והכריז: "אני מאמין כי אנחנו שרועים על הר געש... האומנם אינכם חשים שהאדמה חוזרת ורועדת באירופה? האומנם אינכם מרגישים שרוח המהפכה עומדת באוויר?". היסטוריון מפורסם אחר, פרנסואה גיזו, היה ראש הממשלה. הוא הגיב בלעג, כמו הרוב הגדול של חברי הפרלמנט.

המהפכה התחוללה בדיוק חודש וחצי אחר כך. מפקד חיל המצב בפריז יעץ למלך לפרק את הבריקדות בכוח. המלך היסס. הוא ציווה על קציניו "לשאת ולתת" עם מקימי הבריקדות לפני שהם יורים בהם. המלך נפטר בינתיים מן ההיסטוריון גיזו, ומינה תחתיו את ההיסטוריון אדולף תייר (Thiers) - הצרפתים לקחו ברצינות את היסטוריוניהם - ותייר דחק במלך לצאת מפריז, ולשסות בה את צבאו הסדיר. זה בדיוק מה שהוא, תייר, יעשה שלושים שנה אחר כך נגד הקומונה הפריזאית. המלך לואי פיליפ, בניגוד לדודניו הבורבוניים, לא חשב שיש לו זכות אלוהית לשלוט בכל מחיר. הוא חתם על כתב ויתור, ונמלט לאנגליה.

אמנם טלגרף ורכבת עמדו אז בחיתוליהם, אבל החדשות התפשטו על-פני אירופה כמאכולת אש. מפקד המשטרה בווינה הבטיח לקנצלר מטרניך שאין לו מה לדאוג, "כאן לא פריז", הוא אמר 163 שנה לפני שסייף א-דין אל קדאפי הכריז, "כאן לא תוניסיה או קהיר". שבועיים אחר כך מטרניך נמלט להולנד, ואוסטריה חדלה להיות מלוכה אבסולוטית.

זמן להתגודד יחד

הקסם המטפיזי של המהפכה עצר את נשימתו של כל איש צעיר ביבשת, וגם של הרבה לא-צעירים. סטודנט צעיר בגרמניה, קרל שורץ, כתב על הרגע ההוא, "הייתה לנו הרגשה עמומה שכוחות טבע אדירים השתחררו, שרעש אדמה מתגלגל, וזה גל ההדף הראשון שלו. אינסטינקטיבית, התגודדנו יחד". האינסטינקט הזה של צעירים מרדניים "להתגודד יחד" הילך אימים אז, והילך אימים מאז, על כל עריץ. מעמד ההתגודדות הוא זה שבו אוסף של יחידים מגלים את כוח הקולקטיב. קשה לשבור אותו, כפי שיורש העצר של לוב בוודאי שם לב.

עוד לפני שהסתיים חודש מארס 1848, כמעט כל עריץ קטן וגדול באירופה (היו הרבה מאוד קטנים) הבטיח להעניק חוקה דמוקרטית לנתיניו. התחוללה פריחה חסרת תקדים של התאגדות חופשית ושל עיתונות חופשית. לא היה רעיון ליברלי מדי בשביל בני הזמן ההוא. כיוצא בזה התחילו לנסר באוויר גם רעיונות אנטי-ליברליים מעיקרם, שבבוא היום יחשיכו את אירופה.

המהלומה העצומה שהונחתה בששת השבועות האחרונים על הסטאטוס-קוו במזרח התיכון, מקזבלנקה ועד טהרן, היא כל-כך יוצאת דופן עד שאולי אפשר להשוות אותה רק עם "אביב העמים" של 1848 באירופה. הדמיון הוא לפעמים עוצר נשימה, בפרטים הקטנים והגדולים. היסטוריונים שמו לב זה כבר לדמיון בין מהפכות מודרניות.

ההיסטוריה אינה חוזרת, אלא לפעמים, ובאופן מוגבל. אבל זה אולי הזמן לחפש עותק ישן של "רומנטיקה ומרי" מאת יעקב טלמון (למשל), לקרוא, להשתאות - ובמיוחד להיזכר שבעקבות 1848 באה, הפלא ופלא, 1849. אם השנה הראשונה הייתה אביב העמים, הנה השנה השנייה הייתה סתיו קודר וצונן במיוחד.

כמה זמן יארך האביב המזרח תיכוני? אולי בטריפולי ובבנגזי ראינו השבוע קדימון (trailer) של הסתיו הבא. האופוריה של כיכר א-תחריר נמהלה השבוע בפחד.