כך כבשה פור גרופ הישראלית את השווקים המתעוררים

מאלי היא אחת המדינות היפות באפריקה. היא גם אחת העניות ביבשת. דברים שאפילו מעוטי היכולת במערב לוקחים כמובנים מאליהם יכולים לשנות את החיים במאלי מקצה אל קצה. קווי טלפון, למשל. כשיו"ר פור גרופ, משה שושן, הגיע למדינה במסגרת פרויקט תקשורת שמבצעת הקבוצה, הוא נפגש עם אחד מראשי הכפרים. שושן ואנשיו הגיעו למשרדו, מבנה הבטון היחיד לאחר קילומטרים רבים של בקתות בוץ.

"הם רצו לראות שזה עובד", מספר מקורב לקבוצה. "נתנו לו לעשות שיחה עם הבן שלו. כשהם הצליחו לדבר, הייתה שם התרגשות גדולה. בשבילם זו הייתה מהפכה. כשהסתיימה הפגישה הוא אמר: 'בזכותכם נוכל להזעיק עזרה אם יהיה צורך. נוכל לקרוא לרופא. אללה מעכום'. זה עושה לך משהו. אתה פתאום מבין שיש עדיין אנשים שחיים בלי תקשורת, בלי הדברים הכי בסיסיים, והנה אתה מביא אליהם קדמה".

 משה שושן / איור: אדוארד קפרוב

פור גרופ (לשעבר אלגדקום) היא אחת מקבוצות התקשורת היותר מסקרנות והפחות מוכרות שיצאו מישראל בשנים האחרונות. היא פעילה בעיקר בשווקים מתעוררים כמו מדינות אפריקה והודו, הרחק מהברנז'ה וממאבקי השוק המקומי, כשהבעלים - האחים משה ואלי שושן והאחים גד ודב סלוק - מקפידים למזער ככל האפשר את הופעותיהם בתקשורת.

למרות הדיסקרטיות, מיזם אתרי תקשורת סלולרית שהקימו לפני כחמש שנים בהודו תחת השם טאואר ויז'ן מכוון אליהם כעת את הזרקורים. בחודש שעבר פורסם ב"גלובס" כי שושן ומאיר שמיר (מהשותפים הבולטים בטאואר) דחו הצעה של חברה הודית לרכישת החברה תמורת 700 מיליון דולר. ההצעה בפועל הייתה נמוכה יותר, אולם עדיין דובר בסכום מכובד המשקף צמיחה משמעותית בזמן קצר: שמיר השקיע ב-2007 בטאואר לפי שווי חברה של 100 מיליון דולרים, וב-2010 גייסה החברה הון ממשקיעים כמו מגדל וכמו יהודית רקנאטי לפי שווי של 405 מיליון דולר.

"טאואר היא הברקה", אומר מקורב לקבוצה. "זה סיפור שמלמד על עקשנות: קודם הקבוצה יזמה פעילות דומה באירופה, ושם זה היה די כישלון. הייתה להם הנחישות להמשיך, ולהאמין שהתחום נכון ושהבעיה הייתה במיקום".

לא הכול ורוד בסיפור הזה. על האפשרות לאקזיט מלבב בזמן הקרוב מעיבה תביעה שהגיש לבית משפט השלום בתל אביב אזרח בריטי בשם שיג'ו ורגסה, שטוען כי פתח לטאואר את הדלתות בתת-היבשת ולכן זכאי לרכוש בתנאים מיוחדים 7% ממנה. לטענתו, טאואר לא רק מתנערת מהתחייבויותיה אלא גם מנהלת נגדו "מסע הפחדה" כדי להביאו לוותר על זכויותיו. טאואר, מנגד, טוענת כי מדובר בנוכל שהונה אותה.

ישראל: החברים ממכללת בזק

את השורשים של פור גרופ צריך לחפש במכללת בזק, בית הספר ירושלמי שהצמיח לא מעט דמויות בולטות בענף התקשורת (למשל יו"ר איגוד תעשיות האלקטרוניקה שלמה וקס, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר דניאל רוזן, ורבים אחרים). בפנימיה בבית וגן הכירו והתחברו אלי שושן וגד סלוק. שושן הוא בן לנהג משאית ולעקרת בית מבנימינה שלו שישה אחים; סלוק הוא בן לספר ירושלמי מיתולוגי, חמישה אחים. השניים המשיכו לשירות משותף בחיל הקשר, וב-1982 החליטו שבמקום לחפש עבודה כשכירים בתחום התקשורת יקימו חברת תשתיות משל עצמם: אלגדקום (השם הוא שילוב של שמותיהם).

"לא היו חסמי כניסה לתחום, וכל אחד שהיה בחיל הקשר עם קצת ידע בתחום יכול היה להקים חברה כזו", אומר חבר משותף. "אלי וגדי באו לבנקים עם רעיון שבזמנו היה חדשני: בעוד שהטכנאים שלהם עבדו במהלך היום והפריעו לעבודת הבנק בשעות קבלת הקהל, הם החליטו שיעבדו בלילה. מזה הם צברו עוד ועוד פרויקטים עם המערכת הבנקאית".

ב-1985 הקימו אלי וגדי חברת ייעוץ, אגמיקס, ושנה אחר כך, כשהחברה נקלעה לקשיים ומנהלה עזב, הוזעק האח משה שושן להחליפו, בדיוק לאחר שסיים את שירותו הצבאי כסרן בחיל האוויר. משה (48) הוא אמנם היחיד מבין ארבעת האחים שלא למד במכללת בזק ולא שירת בחיל הקשר, אולם עד מהרה הוא תפס חלק בולט בפעילות הקבוצה והתבלט כבעל המוח הפיננסי שבחבורה.

אחיו של גדי, דב סלוק (50), הצטרף לקבוצה בהמשך. דב, מהנדס בהשכלתו, נחשב למי שיורד לפרטי-הפרטים הטכניים של העסק. גדי עזב בשנים האחרונות לחלוטין את הפעילות בקבוצה, ופנה ליזמויות עצמאיות משלו, כגון סלופארק, החברה שמספקת פתרון תשלום עבור חניה באמצעות הסלולרי. אחים נוספים הצטרפו במהלך השנים, והם נוטלים חלק בפעילויות שונות של הקבוצה, אולם משה, אלי, דב וגדי הם השותפים הדומיננטיים.

בשנות ה-80, כשהמדינה עברה ממרכזיות אנלוגיות לדיגיטליות, עיקר הפעילות של הקבוצה התמקד בעבודות תשתית לגופים מוסדיים כמו משרדי ממשלה ועיריות. "הם לקחו פרויקטים שהיו גדולים מהמידות שלהם וממספר העובדים בחברה", מספרים מקורבים. "כדי להשלים את הפערים הם היו עובדים מסביב לשעון. הדגש אצלם היה על השירות. הם הבינו שלקוחות רוצים מישהו שאם אומרים לו לבוא בשתיים בלילה הוא יגיע, ואם צריך אותו בשש בבוקר הוא יהיה גם אז ויעמוד ביעדים".

בשנות ה-90 השיגו האחים פריצת דרך משמעותית. מסך הברזל קרס, והזדמנויות עסקיות חדשות נפתחו במדינות חבר העמים לשעבר. רמטכ"ל אזרבייג'ן ביקר אז בישראל בחיפוש אחר נשק ותקשורת. גורם שלישי קישר ביניהם, והחיבור הסתיים בפרויקט לרישות של המטכ"ל האזרי ושל בסיסי הצבא במערכות תקשורת מתקדמות שנרכשו בתדיראן ובטלרד. כשנגמר הפרויקט הזה, שר הביטחון האזרי חיבר אותם לשר התקשורת במדינה, שביקש להקים רשת סלולרית ופרסם מכרז. המצב המעורער באזרבייג'ן, שהייתה שרויה אז במלחמה, יחד עם בתוליות התחום, גרמו לכך שלא היו יותר מדי מתחרים, והקבוצה הקטנה, שרכשה שם טוב בפעילותה עבור הצבא, זכתה. העובדה שמדובר בחברה ישראלית לא הפריעה במדינה המוסלמית; נהפוך הוא: ישראל נהנתה שם מדימוי מופרז של מדינה חזקה וחשובה, והגעה ממנה נחשבה רק ליתרון.

 משה שושן

"בהתחלה הם הקימו מה שנקרא 'מערכת של תפרנים', ולאט-לאט, בזכות הרווחיות, הרחיבו אותה", מספרים מקורבים. "מומחיות תקשורתית הייתה להם, אבל הם בכל זאת היו חברה קטנה. ואז לאלי היה רעיון: נביא לעסקה את מוטורולה העולמית. הוא אמר, גם אם אשאר עם פחות אחוזים, הרווח שלי גבוה יותר כי מוטורולה תהיה שותפה שלי'; מה גם שלחברה כמו מוטורולה לא ייקחו פתאום את הרשיון או יפגעו בה, כי גם אם יש נשיא מטורף הוא לא יסתבך עם האמריקאים".

אפריקה: קשר אישי עם ההנהגה

הפריצה באזרבייג'ן אמנם לא הובילה לפרויקטים דומים במדינות השכנות, אבל החל מאמצע שנות ה-90 הופיעה הקבוצה בתערוכות בינלאומיות ובנתה את עצמה לאט ובזהירות.

בסוף שנות ה-90 כבר תוארה אלגדקום כאחת מקבוצות התקשורת הגדולות במדינה, וב-1999 הקימה את לידקום, חברה שיועדה לבצע פרויקטים בתחומי תקשורת סלולרית ותקשורת נתונים. ליושב ראש החברה מונה משה טרי, לימים יו"ר רשות ניירות ערך ואז מנהל מוערך שצבר קשרים ענפים בפוליטיקה ובעסקים כמנהל מרכז ההשקעות במשרד התעשייה והמסחר. "היו דמויות יותר מקצועיות מטרי בתחום, אבל מצד שני אי-אפשר לקחת ממנו את היכולת לטוות קשרים", מספר מקורב לחברה. "טרי מכיר המון אנשים, והוא חשף את הקבוצה לאנשי עסקים בכירים ולשוק ההון בארץ".

טרי גם צירף את משה שושן לאחד ה"פרלמנטים" המפורסמים בברנז'ה, שהתכנס בעבר במסעדת סטפן בראון התל אביבית ובשנים האחרונות בקנטינה ברוטשילד. מלבד טרי ושושן ניתן למצוא שם גם דמויות כמו המשנה לראש הממשלה סילבן שלום, יו"ר הבורסה סם ברונפלד, נשיא התאחדות המלונות עמי פדרמן, איש העסקים רובי צימרמן, ובעבר גם שותפו לשעבר של האחרון בפולאר, אביגדור קלנר (מקורבים לפרלמנט מספרים שהאחרון הורחק על-ידי החברים בעקבות מעצרו בחשד למתן שוחד בפרשת הולילנד).

בשנת 2000, לפי מקורבים לקבוצה, דווקא בלי קשר לטרי, נוהל משא ומתן מתקדם בין האחים לבין דיסקונט השקעות, אז בבעלות משפחת רקנאטי, לגבי שותפות בלידקום. שושן ריכז את המגעים מול יורם טורבוביץ', אז נשיא דסק"ש. המשא ומתן כבר היה על סף סגירה, אלא שהפיצול במשפחת רקנאטי פוצץ את העסקה.

מעבר לכך, התפוצצות הבועה בשנים ההן פגעה באחים כמו בכל חברות התקשורת, והשוויים לפיהם נוהלו המגעים עם דסק"ש צללו. לידקום נמכרה בסופו של דבר לגופים מוסדיים זרים שונים, לפי שווי של 127 מיליון דולר, מכירה שהתבררה מאוחר יותר כהחלטה נבונה במיוחד, מאחר שב-2008 קרסה מניית החברה, ובהמשך היא הגיעה לכינוס. מקורבים לאחים דוחים בתוקף רמיזות כאילו הזרעים לנפילה נטמנו עוד בתקופתם.

המצב החדש יצר מלחמת הישרדות בין החברות בענף, וגורם המקורב לנושא מספר שאילן בירן, אז מנכ"ל בזק, אמר בישיבת דירקטוריון שאלגדפון מהווה "איום אסטרטגי" על החברה. עימות בולט, שהתפתח אז בין בזק לאלגדפון, נגע למכרזים שפרסם משרד הביטחון להתקנת תשתיות תקשורת בבסיסי צה"ל ובקריה, בהיקף של כ-10 מיליון דולר. העובדה שבירן הגיע לבזק מתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון לא עזרה לחברה הממשלתית דאז, ואלגדפון זכתה במכרזים. בזק לא ויתרה, והגיעה עם טענות שונות עד לבג"ץ, אולם נדחתה.

"כשהם הבינו שהם הפסידו", מספר מקורב, "בירן רצה לוודא שאלגדפון לא תתבע אותם. האחים הבהירו לו שאין להם כוונה כזו ושהם לא מהווים שום איום על בזק".

גם מתחרים אחרים, כמו בינת, בזקכל וגלובקול, הגישו עתירות נגד זכיות של אלגדפון במכרזים של משרדי ממשלה ושל רשויות מקומיות. כולן נדחו. האחים, מצדם, מעולם לא הגישו עתירות נגד המתחרים: "כשהם הפסידו במכרז הגישה שלהם הייתה 'זהו, להתראות, ממשיכים הלאה'".

בנוסף למשרדי הממשלה החלה הקבוצה לפעול כקבלנית משנה עבור חברות סלולר כפרטנר וכסלקום. כששר התקשורת דאז אהוד אולמרט ביקש ב-2004 להפחית את דמי הקישוריות וחברות הסלולר זעקו זעקות שבר, הצטרף משה שושן למכתב מחאה ששלחו בכירי תעשיית הטלקום בטענה שגם הם ייפגעו אנושות מהמהלך.

"השוק היה אז מאוד תחרותי", אומר בכיר באחת המתחרות. "האחים פעלו בו מאוד באגרסיביות. הם ידעו לספק ללקוח את מה שצריך, ובזמן, וגם לחתוך במחירים". ב-2004 הועלו בקרן הפנסיה הממשלתית מבטחים טענות בדבר ההתקשרות עם אלגדפון למרות מחירים גבוהים מדי. הנהלת הקרן טענה בפני הסמנכ"לית שלה מולי אורן כי היא ביצעה את ההתקשרות בניגוד לכללי מינהל תקין וגילתה כלפי אלגדפון יחס מועדף, משום שאלגדפון הפעילה כאיש קשר את יניב אוברקוביץ', בנו של יורם אוברקוביץ' ז"ל, אז יו"ר ועד העובדים הכול יכול של חברת החשמל. לפני כשנתיים, יצוין, פסק בית הדין לעבודה, במסגרת הליך משפטי בין אורן למבטחים, כי בטענות לא נמצא ממש.

השוק הישראלי הקטן ורווי המלחמות, שחייב חיתוך במחירים, רק חידד אצל האחים את התובנה שהעתיד נמצא בחו"ל. "התחושה שלהם הייתה שישראל היא מדינה עם שוק מאוד קטן, שיש בו הרבה מאוד אנשים חכמים ומקצועיים. ייטב לכולם אם המוחות האלה יפרצו לשוק הבינלאומי במקום להתכתש בשוק הישראלי. התרופה שלהם לתחרות הקשה הייתה לעשות את זה, כי הם הבינו שאם הם רוצים להמשיך לצמוח זה לא יוכל להיות כאן".

פעילות מרכזית בחו"ל הייתה קבלנות משנה עבור מפעילים בינלאומיים גדולים כמו אריקסון ונוקיה בהקמת רשתות תקשורת. "הבום הגדול אצלם היה הסלולר", אומר מקורב. "ככל שתעשיית הסלולר גדלה היא הייתה צריכה לפרוס יותר רשת. ללידקום הייתה היכולת לספק פתרון שכולל את כל ההיבטים. באזרבייג'ן הם למדו לעשות הכול מא' עד ת', וזה אפשר להם להציע גם בארץ וגם בחו"ל פרויקטים שבהם הם מספקים ללקוח הכול ולוקחים אחריות, במקום שהוא יצטרך לעשות אינטגרציה בין כמה גורמים".

הנפקת לידקום באפריל 2005 חשפה לראשונה נתונים על-אודות הפעילות: התברר שהחברה כבר מספקת שירותים ופתרונות תקשורת בכארבעים מדינות, בעיקר בשווקים המתעוררים בדרום אמריקה ובאפריקה. החברה, שרק ב-2004 עברה לראשונה לרווחיות (2.5 מיליון דולר), גייסה בבורסה בלונדון 22 מיליון דולר לפי שווי של כ-58 מיליון דולר, והבטיחה כי ההון ישמש אותה למקסום הצמיחה שלה. חלק ניכר מהצמיחה של לידקום עד אז הושגה במדינות אפריקה: "שם אתה צריך קשר אישי עם שרים ועם ראשי ממשלות, וזה לא קל. היתרון של האחים הוא שהם יודעים להתחבר. יש להם עממיות כזו שעובדת, ובמדינות מסוימות באפריקה או במזרח אירופה זה חשוב במיוחד. ראיתי איך הם ארגנו לבכיר מאחת המדינות טיפול רפואי דחוף בישראל. בעסקים צריך לתת בשביל לקבל".

אחד הדברים עליהם הקפיד שושן באפריקה היה יצירת מנגנונים לפיקוח על ההנהלות המקומיות, למניעת מעילות. ומה לגבי העובדה שברבות ממדינות אפריקה נפוצה שחיתות? "כבעלים אתה לא מתעסק עם הדברים האלה", מסביר מקורב לאחים, "יש לך סוכן שהוא בפרונט, הוא מקבל איקס אחוזים מהעסקה והחוזה איתו עובר אישור של מס הכנסה. אבל תשמע, מתנות כמו בקבוק טוב או איזו מתנה מארץ הקודש, או איזה אלבום תמונות - אלה דברים סטנדרטיים".

הודו: ריח של קונספירציה

מעט אחרי הנפקת לידקום החליטו האחים לרכז משאבים בניסיון לחדור לשוק המגדלים הסלולריים בהודו, שאז עדיין היה בתולי למדי. למצבת המזומנים סייעה מכירת אחזקותיהם ברשת הסלולרית באזרבייג'ן, שבוצעה לפי שווי חברה של 100 מיליון דולר.

וכאן נכנס לסיפור גם שיג'ו ורגסה, אותו אזרח בריטי שתובע את טאואר ויז'ן. בתחילת 2005 הכיר משה שושן את ורגסה, בנקאי השקעות בריטי שהציג עצמו בפניו כבעל קשרים חובקי עולם. על-פי גרסת טאואר, בתביעה נגדית שהוגשה באמצעות עו"ד עמירם גיצלטר, תחילה דובר עם ורגסה על עסקים במדינות כמו אסטוניה, לטביה ופינלנד. לאחר שניסיונות החברה באמצעות ורגסה נכשלו באירופה, היא פנתה להודו. בקיץ 2005 המריאו שושן וורגסה להודו, תוך שהאחרון מבטיח לארגן שם עולם ומלואו. התקווה הייתה "שבכל זאת קשריו של ורגסה בתת-היבשת, כיליד הודו, יניבו תוצאות כלשהן ויועילו בהמשך הדרך". במקביל המריא נציג של הקבוצה ללונדון, לעניין את קרן אשמור, קרן השקעות בריטית חשובה, בהשקעה במיזם. באשמור התלהבו, והחל משא ומתן על שותפות.

בינתיים, במארס 2006, זכו האחים לזריקת מזומנים בלתי צפויה כשקיבלו הצעה לאקזיט מלידקום בתנאים חלומיים, ומכרו את אחזקותיהם לגופים מוסדיים זרים תמורת 53 מיליון דולר. באפריל הוקמה טאואר אינדיה, שהוחזקה על-ידי חברה שנרשמה במאוריציוס באפריקה משיקולי מיסוי. בטאואר מאוריציוס הייתה שותפה גם קרן אשמור. ביוני חתמה טאואר על הסכם ראשון לבניית כאלף מגדלים עם מפעיל סלולרי הודי גדול, "ומכאן החלו פעילויות החברה להיות ממשיות".

משה שושן אמר אז בראיון לגלובס כי החברה מתחילה "לגשש גם באינדונזיה ובתאילנד, כיוון שבדומה להודו אלה מדינות הצמאות לאלפי אתרים". מקורבים לשושן אמרו השבוע כי בסופו של דבר הוחלט להישאר רק בהודו, כי "הוא החליט שעדיף לרכז מאמץ ולהיות דומיננטיים במדינה אחת"; אולם בתביעה נגד ורגסה טוענת טאואר כי הוא למעשה סיכל את האפשרות שלה לפרוץ שם. מאחר שאינדונזיה היא מדינה מוסלמית, מספרים בחברה, נשלח אליה ורגסה לבדוק את השטח יחד עם נציגי אשמור, אלא שבמקום לקדם את האינטרסים שלה הוא חבר לבכיר באשמור כדי "לגזול ממנה את ההזדמנות העסקית ולהקים פעילות בניית אתרי תקשורת באינדונזיה עבור עצמו, או בשותפות עם אשמור". על-פי טאואר, השניים אף קיבלו אשראי בנקאי לצורך הפעילות באינדונזיה, תוך הטעיית הבנק לחשוב שהם משתפים פעולה עם טאואר.

לפי התביעה, ורגסה ואשמור לא הסתפקו באינדונזיה, ופעלו "לגניבת פעילויותיהן" של התובעות גם בהודו. תחילה שושן התקשה להבין מדוע אנשי אשמור הופכים לפחות ופחות מסבירי פנים וחש ב"נסיגה משמעותית ב'סימפטיה' של אשמור לחברה ולפעילויותיה". על-פי התביעה, אחת המכשלות המחשידות ביותר שהערימה אשמור הייתה התנגדות תמוהה לקבלת מימון מדויטשה בנק להתרחבות בהודו. הרי בלי מימון טאואר לא יכלה לעמוד בהסכמים שכבר חתמה או לקדם הסכמים חדשים.

הפיצוץ הגיע בסוף 2006, אז שלחה אשמור מכתב לטאואר ובו טענה כי זו חשפה בפני גורמים שונים מידע סודי של המיזם, ובכך הפרה את ההסכמים איתה. לטענת טאואר דובר בקונספירציה משותפת של ורגסה ושל אשמור: ורגסה, שרשמית היה מנהל בטאואר, מסר את המידע הסודי והעביר לאשמור את התכתובות המוכיחות זאת כדי "לספק בידיהם כלים שבעזרתם יוכלו להשתלט על עסקי התובעות". אלא שטאואר לא יכלה להוכיח את הקונספירציה ונגררה להליך משפטי יקר בלונדון, שבסיומו - באפריל 2007 - פיצתה את אשמור ב-16 מיליון דולר.

בתביעה נטען כי בעקבות הפרשה העגומה נעצרה פעילות הקבוצה בהודו, מקורותיה הכספיים התדלדלו, ועצם קיומה עמד בסכנה. ורגסה, נטען, אף "השמיץ את החברה בקרב הקהילה העסקית בהודו ועסק בהפצת שמועות שלהן אין כל שחר", ובעקבות הדברים נשחק מעמדה של טאואר בשוק ונפגע שמה הטוב. בסך-הכול, טוענת טאואר, פגעה הפרשה בשווייה בהיקף של כ-130 מיליון דולר.

אם אכן הייתה כאן קונספירציה שביקשה לגרום לאחים שושן וסלוק להתייאש מהודו, הרי היא כשלה לחלוטין: 3 חודשים לאחר שנאלצה לכאורה ללוות כספים כדי לפצות את אשמור במיליונים קיבלה טאואר זריקת מרץ ממבטח שמיר ומקרן ההשקעות המסתורית אר.פי קפיטל של רפי ברבר (זו שעומדת במוקד חקירתו של לשעבר יו"ר הפועלים דני דנקנר). כל אחד מהגופים רכש 15% מטאואר תמורת 15 מיליון דולר.

החברה השיגה חוזים חדשים, ובסך-הכול הקימה עד היום כ-6,000 מגדלים. ב-2010, לאחר שהשלימה גיוס פרטי של 190 מיליון דולר ממשקיעים כמו מגדל שוקי הון וקרן ההשקעות האמריקאית קוואדראנגל קפיטל, הצהיר שושן כי ב-2011 טאואר תגיע לעשרת אלפים מגדלים ולשווי של מיליארד דולר.

בדצמבר האחרון הופיעו פרסומים בהודו על כך שטאואר עומדת למכירה, ובינואר פורסם בגלובס כי שושן ושמיר דחו הצעה של חברה הודית. נכון לעכשיו מדברים מקורבים לחברה על כך שיש ברשותה הון שיאפשר לה להגיע לכ-8,500 מגדלים, וכי לא בטוח שהאחים יחכו עד לשווי של מיליארד דולר כדי למכור.

מבט לעתיד: לא משקיעים בישראל

מה עוד מחכה בארסנל של האחים מלבד טאואר? בעבר דיבר שושן על סלנטס כעל היהלום שבכתר לצד טאואר, שעשוי להגיע גם הוא לשווי של מאות מיליוני דולרים. מדובר בחברה שפיתחה מערכת ייחודית של טלפונים ציבוריים המתבססים על תשתית סלולרית המתאימה בעיקר למדינות מתפתחות. ובכל זאת, לפי שעה נראה שההערכות המוקדמות של שושן לגביה היו אופטימיות מדי.

דגש מיוחד שמה הקבוצה על אי.טי.אס, חברה שמפתחת, מייצרת ומשווקת פתרונות תקשורת משולבים ומגדירה את עצמה כ"מובילה עולמית" בתחום, ועל פוריס טלקום, שמקימה רשתות תקשורת אלחוטיות באפריקה ומתפעלת אותן.

קשה לדעת לאיזה היקף יגיעו הפעילויות השונות של האחים שושן וסלוק. מה שבפירוש לא על הפרק, לפחות לא כיום, הוא השקעות רציניות בישראל. "אילו הם היו פועלים בשוק הישראלי", אומר מקורב, "אולי הם היו צריכים להתחבר יותר עם כל מיני גורמים, אבל הם פשוט לא שם. הם רואים ישראלים שעשו כסף בחו"ל, ואז חוזרים לארץ בעיקר כדי לטפח את האגו. אבל להם זה לא חשוב בכלל. השיקולים שלהם ענייניים לחלוטין, הם לא רואים ערך מוסף אמיתי שהם יכולים להביא לשוק הישראלי, ולכן הוא פשוט לא מעניין אותם".