דילמת הממזר

באוקטובר אשתקד התפרסם סיפורם של משה ויעל, אשר משרד הפנים סירב לרשום את בתם התינוקת כבתו של משה. הנימוק: עברו רק 270 ימים מאז התגרשה יעל, ולכן מי שנחשב אבי הילדה הוא הבעל הראשון, גם אם היה בנתק מוחלט מאשתו במשך חודשים או שנים.

כעבור חודש פורסם סיפורו של גבר אחר הנאבק על כך שיכירו בו כאביוו של ילד, שהורתו והולדתו התרחשו בעת שהאם הייתה מסורבת גט מבעלה הראשון. שוב, בהיעדר גט, הפך הבעל הראשון לאביו המוכר של הילד.

חודש חלף, והתפרסם סיפור נוסף - בעל נבגד הגיש תביעת נזיקין נגד אשתו לשעבר, לאחר שגילה כי הילד שגידל כבן כל השנים אינו בנו הביולוגי. במקרה זה, גם אם יקבל פיצוי, הבעל יהיה רשום לעד כאביו של הילד, ולא אביו הביולוגי, מאחר שהאם הרתה בעת שהייתה נשואה.

במדינת ישראל חיים היום אלפי ילדים שאביהם הביולוגי אינו בעלה של האם - בין אם משום שהזוג פרוד ונמצא בהליך גירושים שנמשך שנים, בין אם משום שהאימהות הן מסורבות גט או עגונות ולא רצו להמתין עוד, ובין אם משום שהנשים פשוט ניהלו רומן מחוץ לנישואים.

כך או כך, התוצאה היא שבפני בתי המשפט לענייני משפחה עומדות כיום עשרות גירסאות גבריות למשפט שלמה, שבהן שני גברים טוענים לאבהות.

איום הממזרות

על פניו, הפתרון פשוט: ניתן לשלוח את הצדדים לבצע בדיקת רקמות שתכריע באופן חד-משמעי מיהו אביו הביולוגי של הילד. המכשלה של הבירור העובדתי היא בעיקר הלכתית: אם יתברר כי הילד נולד מגבר שאינו הבעל - הוא עלול להיות מוכרז כממזר, ולכאורה להיכנס לרשימות פסולי החיתון של בתי הדין הרבניים. המילה "לכאורה" היא חשובה כי בפועל לא ידוע על אף מקרה כזה, אבל יש מי שדואג שהאיום ירחף תמיד ממעל.

בשל חשש הממזרות, בבתי המשפט השתדלו תמיד, למעט במקרים יוצאי דופן, להימנע משליחת ילד לאם נשואה לבדיקת רקמות. אך ב-2008 נחקק "חוק מידע גנטי" המפתיע בקיצוניותו, והוא הפקיע למעשה מבתי המשפט כל שיקול-דעת, מאחר שהוא אוסר על ביצוע בדיקת רקמות לילד לאם נשואה באופן מוחלט.

הדילמה אינה פשוטה. מצד אחד, ברור שטובת הילד אינה להיחשב ממזר; אך מצד אחר, רישום כפייתי של הבעל כאב עלול להביא למצבים אבסורדיים שבהם גבר שאינו מתגורר בארץ זה שנים, אך לא התגרש באופן פורמלי, ימצא עצמו רשום כאב לילד מאשתו, שאותה לא ראה שנים, ואף יהיה מחויב בתשלום מזונות.

האבסורד גדול עוד יותר מנקודת מבטה של האישה, שכן המטרה ההלכתית המקורית של עונש הממזרות בעקבות ניאוף הייתה להרתיע את הנשים הנשואות מלנאוף, ועתה ניתנת להן למעשה חסינות. הן יכולות לכאורה לנאוף כאוות נפשן ולהרות מגברים זרים - והבעל המקורנן עדיין יחשב כאביו של הילד ללא כל אפשרות להוכיח ההפך.

אב פסיכולוגי

האיסור על ביצוע בדיקת רקמות מצד אחד והצורך להכיר במקרים מסוימים באב שאינו הבעל מצד אחר מחייבים את בתי המשפט למציאת פתרונות יצירתיים במיוחד.

לפני כמה שנים, למשל, קיבל בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן תביעת מזונות של ילדה מאביה הביולוגי, אף שהאב הביולוגי לא נרשם כאביה מאחר שהאם הרתה בעודה נשואה לבעלה הראשון.

בית המשפט הבהיר כי ניתן להכיר באב כ"אב בגררא", להבדיל מ"האב הפורמלי" לצורך מזונות, הסדרי ראייה, ירושה או כל צורך אחר. כך, האב הביולוגי ימלא את תפקיד האב בפועל אף שלא יוכל להירשם ככזה, והילדה לא תוכרז ממזרה.

פתרון דומה נמצא גם בפסק דין שניתן השבוע באותו בית משפט: בית המשפט הכיר באביה הביולוגי של ילדה, שאמה הרתה בעודה נשואה לאחר, כ"אב פסיכולוגי" - להבדיל מ"האב הפורמלי", הבעל.

בית המשפט העניק זכויות של הסדרי ראייה לאב הפסיכולוגי, ששימש אב לילדה במשך שנים אף שלא יכול היה להירשם כאביה מחשש שתהיה ממזרה, ואסר על האם להגר איתה למדינה אחרת.

הכותבת היא מומחית לדיני משפחה וירושה