הכביש משולש המסלולים שקע לאיטו אל תוך דמדומי החורף הגרמני האפרפר; קצת לפני ארבע, ומהאור נשארו רק כתמים אחרונים מטושטשים מלחלוחית שנטפה מהעננים הכבדים. על האספלט נעו המכוניות בצייתנות מעוררת השתאות במהירות המותרת - 110 קמ"ש. ואז נחשף העיגול הלבן. סתם עיגול פח סתמי שקצת דהה ממזג האוויר, עיגול קטן ומבויש בצל שלטי ענק המכוונים ליעדים כמו האנובר ודרזדן.
העיגול הזה מעולם לא הגיע ללוח התמרורים של משרד התחבורה שלנו, גם לא זה המעודכן שפורסם רק לפני כמה שבועות. בלוח של משרד התחבורה הגרמני, לעומת זאת, הוא כוכב: תחילת דרך ללא הגבלת מהירות. הדוושה נדבקת לרצפה, המנוע נוהם בפראות לא מוכרת, והמחט יוצאת למסע באזורים שגופים רשמיים בישראל טוענים שיביאו למותך כהרף עין. מה זה כהרף עין - מספיק שתפנטז על המהירות הזאת, הם מבטיחים, כדי לגרום לך להיאסף מיידית אל אבותיך. ואם זה לא יקרה מהתנגשות איומה, אז בוודאי מהעונש שתספוג מהם על מחשבות אסורות.
אבל אנחנו בגרמניה, ושם מהירות היא בסך-הכול אמצעי להגיע בפחות זמן ממקום למקום, ונדמה לי שגם ה-3M הלוהטת שבה אנחנו יושבים לא שמעה אף פעם על הטכנוקרטים של ישראל. חוץ מזה, בנקודה הזאת בזמן ובמרחב ממש כואב הלב לבזבז אפילו שבריר מחשבה על השוואות מצערות בין מצב התחבורה שם לישראל כץ שלנו; כך שאני מושך את הכנפון הקטן שמאחורי ההגה כדי להעלות משלישי לרביעי, שוב מחבר את הדוושה לרצפה, ומנסה להתרכז בעיקר, שזה האספלט שהולך ומיטשטש.
ב.מ.וו M3
המנוע האדיר מנסה לקרוע את התושבות והמחט חולפת בשעטה על-פני מספרים שבישראל ישלחו אותך לחופשה של כמה חודשים במעשיהו. ובתיבה, אני מזכיר לעצמי, יש עוד שלושה הילוכים שלמים. רשמית, ב.מ.וו טוענת שהמכונית מוגבלת אלקטרונית ל-250 קמ"ש, אבל אגדה ידועה גורסת שבמכוניות שניתנות לעיתונאים יש באג קבוע. ואם החמישי רומז שהאגדה נכונה, השישי סוגר את הפינה הזאת סופית. אני חושש להזיז את העיניים מהכביש, אבל בכל זאת פוזל מטה כדי לגלות שהמחט נושקת ל-280.
הרעש מהמנוע, מהצמיגים ומהרוח כמעט בלתי נסבל, אבל הכביש ישר כמו סרגל ובתיבה נשאר עוד הילוך שלם בדרך אל האושר המושלם. האצבע כבר מתמקמת על הכנפון כשקול שבוקע ממושב הנוסע מקפיץ אותי. וואללה, באמת באתי עם חבר. "אחינו, שכחת את זה?", והטרמפיסט שלי נוקש על מדבקה אדומה בלב הדש בורד, שמזכירה שעם צמיגי חורף לא עוברים 240. ויתרתי. בכל זאת, בטיחות מעל הכול.
שימו לב לאותיות הקטנות
תרבות מוטורית בישראל זו סוגיה כואבת; גם כי בעצם כמעט שאין, וגם כי מי שמנסה לקדם אותה - בין אם על-ידי השתתפות ובין אם על-ידי ארגון - חוטף מהרשויות. ועדיין, מדובר בתחביב ובמקור עניין ללא מעט ישראלים. על הרקע הזה הלכה והתבססה בשנים האחרונות סצנה של "טיולי נהיגה", תחילה טיולי שטח באין-ספור מקומות בעולם, ולאחרונה גם נהיגת מסלול במכוניות ובאופנועים.
רוב הישראלים, שלא לומר כל הישראלים שיוצאים לטיולים מסוג זה, הם גברים, וכמעט תמיד כאלה שהפרוטה מצויה בכיסיהם. מדובר בתענוג לא זול: מעבר להוצאות הרגילות ישנן הוצאות לא מבוטלות על הרכב, על הדלק ועל המסלול. רק לצורך הפרופורציה: השכרת המכונית הכי בסיסית שעברה התאמה למסלול, משהו כמו סוזוקי סוויפט GTI עם כלוב בטיחות, תעלה בגרמניה כ-200 אירו ליום, סכום שעליו תידרשו להוסיף תשלום על הדלק, על המסלול ועל שדרוג הביטוח.
אם מכונית "בסיסית" זה לא בדיוק חלק מהתפריט שלכם בנסיעה מהסוג הזה - ובדרך כלל היא לא - הביאו בחשבון 700-1,000 אירו ליום רק על החלקים המוטוריים. ובנקודה הזאת נעצור לרגע להזהרת חכמולוגים: ברבות מסוכנויות ההשכרה באירופה אפשר לשכור במחירים נמוכים יותר כמה וכמה מכוניות ביצועים לוהטות. הקץ' הוא בביטוח, שחד-משמעית אסור על נהיגת מסלול, וגם אם לא אומרים לכם את זה במפורש, זה מופיע באותיות הקטנות. אחרי שיחה עם חכמולוג שקצת גירד פורשה על גדר של מסלול בצרפת אני יכול להבטיח לכל אנשי ה"יהיה בסדר", שהשילוב בין שברת-שילמת, מכונית יוקרה ונהיגת מסלול הוא דיל מחורבן לחלוטין.
וחזרה לענייננו. ברבות ממדינות אירופה, ובראשן גרמניה, בריטניה וצרפת, פועלים כמה וכמה מסלולים מקצועיים יותר או פחות, שפתוחים תמורת תשלום צנוע לנהיגה עצמית. סביב רבים מהמסלולים הללו קיימים כל השירותים הנדרשים - מהשכרת מכוניות דרך בתי ספר לנהיגה מתקדמת ועד ללינה ולמסעדות. את הבירורים ואת ההזמנות יש לעשות מראש, שכן ימי הפתיחה ושעות הפתיחה של המסלולים, כל המסלולים נדגיש, יכולים להשתנות גם בהתרעה של כמה ימים.
לכמה זמן לנסוע? רוב הנוסעים מקדישים שלושה ימים לנסיעה. אבל לא משנה לכמה זמן תיסעו, על הזמן במסלול וסביבו אל תתקמצנו; נהיגת מסלול היא עניין מתיש פיזית, וחבל לעשות אותו בחיפזון. קחו לפחות יום שלם, עשו הפסקות למנוחה ולניתוח בין ההקפות (כאבי ראש מהטלטולים ומלחצי ה-G אינם עניין נדיר), ומצו את החוויה עד תום.
דבוקת מכוניות ב-230 קמ"ש
היעד היה הגיהינום הירוק, הלא הוא הנרבורגרינג, המסלול הפתוח הכי מפורסם בעולם, כמה עשרות קילומטרים מקלן. ועדיין בחרנו לנחות בברלין, 700 קילומטרים משם, לחוויית טרום מסלול מתחייבת, שכללה קצת אלכוהול, קצת קניות וקצת נאצים. בברלין, מה לעשות, הנאצים (ההיסטוריים) מתעקשים להידחף לכל חור. בכל אופן, אחרי קצת האנג אובר מתחייב הגיע המפתח של 3M באדום לוהט, ויצאנו לדרך.
טיול נהיגה יכול להיות חוויה מרוכזת במסלול (או בשטח), ויכול להיות גם משהו יותר רחב, שכולל טעימה מהכביש הציבורי. איטליה, צרפת וספרד, למשל, מצטיינות בכבישים צדדיים מפותלים, ציוריים, וכמובן מענגים לנהיגה. בגרמניה אלה האוטובאנים הטובים בעולם.
אילו חוויות ותגליות כבר יש באוטובאן? ובכן, ל"פטרול הדס" גם האפשרות של שיוט מתמשך במהירויות שנעות סביב ה-230 קמ"ש, כחלק מדבוקת מכוניות, הוא משהו שכותבים עליו הביתה. וישנם כמובן הדברים הקטנים. למשל הסקופ הבינלאומי שנחשף כאן לראשונה, שהאינטרנט הסלולרי לא עובד כאשר המהירות עולה על 180 קמ"ש ("הלו מירי", שאג הטרמפיסט בסקייפ, "זה כל הזמן מתנתק"). או מסעדות הדרכים הגרמניות, על מגוון נקניקיות מבשר מסתורי, שרמת האוכל בהן כל-כך נמוכה עד שהוא הופך מסתם ארוחה מגעילה לחוויה משעשעת. והכי גרוע הקפה, שעל-ידו אפילו הזוועות שאפשר למצוא בתחנת דלק אמריקאית מריחות כמו נוסטלגיה.
בכל אופן, אחרי פקק נאה של שעתיים באמצע האוטובאן (משאית של שלושה נגררים שחטפה פנצ'ר דווקא באזור של עבודות בכביש) נחתנו לפנות ליל בקלן - העיר עם הקתדרלה, הנהר, אדנאואר, הסובלנות כלפי מהגרים ועם כל יתר הנושאים שתוכלו למצוא בויקיפדיה אם אתם מתעניינים בטיולים ולא במכוניות.
בקלן, התברר, הייתה בדיוק איזו "אקסבישן", והמיטה הפנויה היחידה הייתה במלון עם פקיד קבלה הודי שהסריח מקארי ברמה שהתחלתי לחשוש מנזקי פח לאוטו. 100 אירו ללילה, פסק סהיב חאן וגיהק, ואין אחריות נגד פשפשים. אישית הייתי מעדיף לנהוג עד מוסקבה מאשר לישון בענן הקארי הזה אבל הטרמפיסט מתעקש שהרוסית שלו חלודה, ובכלל אוכל הודי זה טעים, אז אנחנו מתפשרים על מסעדת סטייקים. אחרי 400 גרם מדיום לכל אחד אנחנו פוצחים בשיחה עם מלצרית ממוצא טורקי ושפם ששום לייזר לא ינצח. "אין לכם איפה לישון? אני מסדרת משהו", היא מבטיחה. היינו בטוחים שזה ייגמר רע, אבל הובלנו אחר כבוד למלון סביר וריחני. כבוד להגירה.
בהמות גרמניות שריריות
הבוקר הגדול התחיל בגשם. מלאי חששות מסגירה של המסלול טסנו ל"רינג" רק כדי למצוא שגשם או לא, העסקים כרגיל, והמגרש בכניסה עמוס בפטרול הדס מכל הסוגים. מכאלה בחליפות שהגיעו בספורטיביות לוהטות ב-80 אלף אירו, עבור בבני 25 עם ספורטיביותשהיו לוהטות באמצע שנות השמונים, וכלה בכאלה שלא יכלו להתאפק והגיעו עם המשפחתיות (כולל אגב, פולקסווגן טרנספורטר שאחר כך ראיתי אותה מפליאה בביצועים).
את הפילוסופיה של הרינג אפשר לתמצת במשפט: "זה מסוכן, נהרגים כאן לא מעט נהגים, ואם תעשו שטויות זו בעיה שלכם". לזה צריך להוסיף את העובדה שהרינג מפתה מאוד לעשות שטויות. כל-כך מפתה וכל-כך מסוכן, שאופנוענים למשל, חובבי מסלולים וסיכונים ידועים, מתרחקים ממנו כמו מאש. תזרקו למשוואה גם את העובדה שהמסלול היה באותו היום רטוב, ואת ה-8V בחרטום של ה-M3, ואולי תקבלו פרופורציה ביחס לשטף האדרנלין ליד הקופה.
התרגשות או לא, הכניסה לגיהינום נראית בדיוק כמו כניסה לחניון, ויש אפילו תור קטן. כשמגיע תורנו אנחנו מעבירים את הכרטיס המגנטי שקיבלנו (22 אירו להקפה), המחסום עולה, והנה זה בא. הקפה ראשונה איטית. ללמוד, להכיר, להרגיש. חצי קילומטר לתוך המסלול יש גם תזכורת בדמות GTI שהתעופפה לכיוון הגדר והתרסקה. שני צעירים עגומים, אבל לפחות בחתיכה אחת, עומדים לידה בעוד אחד מעובדי המסלול מסמן לגרר. בהקפה הבאה היא כבר לא תהיה שם. אנחנו ממשיכים.
סיבוב רודף עקומה (73 סיבובים לאורך 21 קילומטרים מסלול). האספלט לא משהו - שבור קצת, משובש וחלק, ויש שתי נקודות של נסיעה שיפועית על רמפת בטון. מסביב יער סמיך ודחוס שמסביר מאיפה בא הירוק של הגיהינום. מדי פעם מגיחים ממנו אנשים שמתקרבים לגדר כדי לצלם.
סיבוב הלמידה נגמר. לחיצה על שורה של כפתורים מעבירה את הבימר למצב סופר ספורטיבי, שאמור לשחרר ממנה את החומרים שמהם עשויה האגדה שרקומה סביב האות M. אני לא רוצה להלאות בפרטים, אבל אחרי הלחיצה עומדים על הכביש 420 סוסים שנפלטים ממנוע של 4,000 סמ"ק. ולא בסוסים קוריאניים צנומים עסקינן, אלא בבהמות גרמניות שריריות, כפי שמוכיחות ארבע שניות ועוד קצת שחולפות מהורדת ההנדברקס ועד שהמחט נוגעת במאה קמ"ש. כל האורווה הזאת זורמת לגלגלים האחוריים דרך כמויות לא נתפסות של אלקטרוניקה שאמורות לרסן את המרכב, דיפרנציאל סופר מתוחכם ועוד ועוד.
אני מעביר שוב את הכרטיס המגנטי, המחסום עולה, והפעם אני מרשה לעצמי קצת יותר. בעקומה השלישית או הרביעית הבימר בועטת בישבן בפראות שכמעט תולשת לי את הראש, אבל אנחנו עדיין על האספלט, עדיין מאיצים, ולא פחות חשוב - עדיין בכיוון הנכון. מהצד עוקפת פורשה קשישה ומקרקשת עם נהג צעיר ונלהב. אני בולע את גאוותי ונצמד לישבנו כדי ללמוד את הקו הכי מהיר בסיבובים. ואיזה מורה משובח: בהקפה הבאה אני כבר מרשה לעצמי לנצל את עדר הסוסים האדיר שעומד לרשותי כדי לעקוף, ואפילו כדי לשחרר פה ושם איזו החלקה שחצנית וחורכת צמיגים בשביל הצלמים החובבים. ברביעית, ובניגוד מוחלט למה שצורחים האינסטינקטים שלי, אני גם מסתער בלי היסוס על הרמפות השיפועיות. כמה שזה מפחיד.
על הזנב של פורשה GT 3
הגשם נפסק כשאני חוזר למסלול מהפסקה, אבל עדיין רטוב. עוד הקפה תורמת משהו לביטחון העצמי. אי-שם לקראת אמצע ההקפה הבאה אני קולט שלפניי נוסעת המכונית הכי בולטת בחניה - פורשה 3GT מעוטרת במדבקות המספרות שהרינג הוא אתר הבית שלה. וזאת, יש לדעת, לא סתם פורשה לצורכי שופוני, אלא גרסת ביצועים עם יכולות מסלול רציניות.
אני נדבק אליה כמו מסטיק עקשן על אף שאין מה להשוות בין המיומנויות של הנהגים; הוא חולף בין העקומות בקו אלגנטי, נקי וחד, בלי שום מאמץ נראה לעין, בעוד אני בעקבותיו, מיטלטל מצד אל צד, שורף צמיגים ויורק דם כדי להישאר בטווח. בסיבובים האחרונים הוא הולך ומעלה את הקצב לרמות שאפילו מאחורי ההגה של מכונת נהיגה כמו ה-3M קשה להאמין שאפשרי. ואז, תודה לאל, מגיעה הישורת המסמלת את סוף ההקפה. אני מאיץ בעקבותיו לאזור המאתיים, ופתאום זה מרגיש כמו הדבר הכי רגוע בסביבה.
חזרה במגרש החניה. אני פותח את הדלת ויוצא מהמכונית. הראש מתפוצץ מהטלטולים, הזרועות כואבות, ולהפתעתי אני גם מגלה שהחולצה רטובה לחלוטין מזיעה. ועדיין אני מרוצה עד לב השמיים. איירטון סנה אני כבר לא אהיה (ואולי טוב שכך, הוא כזכור נהרג על המסלול), אבל גם בשביל הרגשת ה"כאילו" היה שווה להגיע עד לשם. סעו בזהירות.
מידע מעשי
האתר הרשמי של הרינג (ניתן וכדאי לבדוק גם דרך אימייל האתר)
אתר בריטי יעיל מאוד להכרת הרינג
השכרת מכוניות לרינג ובתי ספר לנהיגה:
■ www.autegmotorsport.com/home
■ www.rent-racecar.de/english/index.htm ,www.rent4ring.de/en/info/index.html
■ www.rsrnurburg.com/index.php
כתבות
ני"ע
