ההפיכות, המלחמות וההרג סביבנו הזכירו לי דיווח שקראתי באחרונה על שיחה טלפונית בין שר הביטחון אהוד ברק ושר ההגנה מוחמד טנטאווי בהקשר של ההתרחשויות האחרונות במצרים.
התברר שהמצרי לחם במלחמת יום הכיפורים מול כוחותיו של ברק בסיני ובשיחה הם העלו זיכרונות. בתארו את השיחה, אמר ברק כך: "מלחמה היא פעולה שמותחת את ההוויה האנושית לכיוונים ששום פעילות אנושית אחרת לא מגיעה אליהם - לא מבחינת האינטנסיביות, לא מבחינת תובענות ולא מבחינת המחיר".
אלה תובנות מוכרות, גם מובנות מאליהן, כי מלחמה היא עניין של חיים ומוות; מה יכול להיות יותר אינטנסיבי מזה?
לאחר תיאור החוויה המלחמתית, מסביר ברק ש"כאשר מדברים אחר כך, אחרי שנים, יש הרבה כבוד בין אנשי צבא". שוב - אין כל חדש גם באמירה זו, ספרים ומחזות נכתבו על הכבוד הזה. קיומו של כבוד הדדי בין לוחמים ותיקים, בעיקר קצינים, הפך להיות אקסיומה מקובלת ונושא לאירועי נוסטלגיה והתרפקות. זה לא מובן לי. כי לדעתי, אז אם בכלל, אנשי צבא ותיקים היו צריכים לחוש מעין בושה, אולי תסכול עמוק, בטח לא כבוד.
בכל זאת - לא כל אלה שהשתתפו בקרב של ברק וטנטאווי הגיעו למעלת אנשי שררה המכבדים אלה את אלה. רבים מהלוחמים הגיעו למקומות אחרים - בתי קברות, בתי חולים, אל כיסאות גלגלים, שלא לדבר על הרס חיים של בני משפחות רבים.
די מטופשים
והנה מדברים שני הגנרלים, והם מתמוגגים מזיכרונות הקרב. לי נדמה שהם ושכמותם, כמובן, היו צריכים לחוש די מטופשים. לפני כמה עשורים הם הרגו ושלחו אחרים להרוג וליהרג - ועכשיו הם יושבים כמו שני ידידים, והרבה קפה וכבוד עובר ביניהם.
הייתי מצפה שאנשים כאלה ידברו על עד כמה כל זה מטורף, בלתי אנושי (ולא "אנושי", כפי שסובר ברק) שהאויב של אתמול הוא הידיד של היום. אולי אפילו חשבון נפש היה במקום: על מה ולמה נלחמנו? למה לא היינו מסוגלים לשבת אז, לפני ההרג וההרס, כמו שאנחנו ישובים היום?
למה אי אפשר לרתום את הסוסים לפני העגלה? כלומר, להיות חברים לפני שהורגים - ולא אחר כך. לחוש כבוד הדדי על כך שלא נלחמנו - ולא להיפך. להתהדר בכך שמנענו לחימה, ולא שניהלנו אותה ב"הצטיינות"? לא, אל תידחפו, אין צורך לענות, זו כמובן שאלה רטורית. אלא אם כן גנרלים ומנהיגים יתחילו לעשות סולחות לפני, לא אחרי.
אפשר שיהיו לפנינו?
זה מזכיר לי בדיחה צבאית ידועה, גם היא ממלחמת יום הכיפורים. זה הולך כך: כוחותיו של אריאל שרון עומדים לחצות את התעלה שבעברה השני ניצבים כוחות מצריים. שרון מרביץ נאום מוטיבציה. הוא אומר ללוחמים: "כשאתם חוצים את התעלה תזכרו שהעם מאחוריכם". לוחם צעיר מבקש את רשות השאלה: "המפקד, אפשר לסדר שהעם יהיה לפנינו?" ואולי זו אינה בדיחה, לא יודע.
כבוד מגיע על כתיבת ספר טוב, יצירת אמנות, הישגים - לא על דברים הקשורים בהרג. לפעמים, בגלל הטבע האנושי, אין מנוס מלחימה, ואז זו אינה בושה. אבל גם לא כבוד גדול או קטן.
נפוליאון כמשל
באותו הקשר, אף פעם לא הבנתי איך ולמה נחשב נפוליאון לגאון וגיבור. בעיניי, האיש היה אחד הפושעים הגדולים בהיסטוריה. אדם שהחליט שהוא רוצה, מטעמים אנוכיים לחלוטין, להיות המצביא הגדול בעולם ולבנות אימפריה אדירה לפיאור שמו שלו, לא של צרפת. כדי להשיג את המטרות הללו הביא נפוליאון להכחדתו של דור באירופה - מדינות נהרסו, עשרות מיליונים נהרגו או נותרו פצועים, נכים, חסרי בית, אומללים. ומה הוא מקבל בתמורה? אנדרטאות, מעמד של גיבור, כמעט של קדוש. אם כך אנשים מפארים ומרוממים רוצח המונים, איזה סיכוי יש לאנשי שלום?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
