מה לעשות בקולונל קדאפי

חוויה לא נעימה אפילו לציניקנים: רודן, אשר שפיותו הוטלה בספק מאז ומעולם, שולח את בנו לטלוויזיה, כדי להודיע שהוא "יילחם עד הכדור האחרון" נגד בני עמו; ואחר כך מופיע בעצמו, כדי להבטיח שהוא יטהר את ארצו מאויביו, "בית אחר בית". גם בהיסטוריה המעוותת למדי של זמננו, קשה להיזכר אימתי נשמעה הכרזת כוונות כל-כך בוטה של שליט נגד נתיניו. עיתון בשוודיה הכריז בראש עמודו הראשון: "הדיאגנוזה - היטלר".

מועמר קדאפי היה שייך תמיד לקטגוריה אחרת. בשנות ה-70 וה-80 הוא מילא את תפקיד האיש הרע בנראטיב המערבי, בדרך כלל בצדק, אם גם לפעמים במידה של הגזמה. הוא התערב בסכסוכים לא-לו, ושירותי ביון מצאו את טביעות אצבעותיו בפיליפינים, בצפון אירלנד, באפריקה שמדרום לסהרה ומצפון לסהרה, אפילו בים הקריבי. כאשר היה צריך להפחיד צופי קולנוע צעירים, תסריטאי הוליווד הזמינו לובים חורשי מזימות, כמו למשל בראשון משלושת סרטי "בחזרה אל העתיד" של סטיבן שפילברג (לובים ניסו לגנוב אורניום מד"ר אמט בראון).

ענייני הפנים של לוב, לעומת זאת, עוררו בדרך כלל עניין מוגבל. בתחילת שנות ה-70, קדאפי הנחית על הלובים את "הספר הירוק שלו", אוסף של הגיגים מהפכניים, בהשראתו הברורה של "הספרון האדום" למאו דזה דונג. אחר כך, קדאפי הגה נוסחת שלטון דמוקרטית כל-כך מקורית, עד ששמה לא ניתן לתרגום, ולוב התקשטה גם בלשונות זרות בתואר "ג'מאהיריה" (מדינת ההמונים, או משהו). כל זה היה מקור לשעשוע יותר מאשר לדיון רציני.

השבוע חזרנו והתוודענו אל קובץ ההגיגים ההוא. בעיתון ערבי בלונדון התפרסמה קריקטורה של קדאפי חובט בבני עמו בכרך ענקי, שעליו מופיעה הכתובת "הספר הירוק". ברחובות טוברוק נראו לובים משולהבים קורעים את הספר לגזרים, או מעלים אותו באש. ייסורי היום-יום של הלובים נעשו פתאום מנת חלקו של העולם.

2,500 דולר ביום

גם השבוע לא ידע העולם החיצון מה לעשות בדיוק בענייניה הפנימיים של לוב. הבית הלבן לא הצליח להחיל על קדאפי את תקדים מובארק. המילים "עליו לפנות את מקומו" לא בקעו משום גרון רשמי בוושינגטון, אף כי הנשיא אובמה השמיע סוף-סוף גינוי פומבי חריף היום לפנות בוקר (ה'). כאשר דובר מחלקת המדינה נשאל על נאום קדאפי, באמצע השבוע, הוא השיב בכנות דיפלומטית מרשימה: "בסופו של דבר ובעיקרו של דבר זה עניין בין ממשלת לוב, בין העומד בראשה, ובין העם הלובי".

ה"וושינגטון פוסט" ציטט אתמול (ד') בכיר ללא-שם במחלקת המדינה. האנונימי הטעים עד כמה חשוב לעמוד בסדר התקין של הדברים. "הצעד הראשון הוא לפנות אזרחים אמריקניים ממקום הסכנה; הצעד השני הוא לתעד במלואן את הפרות זכויות האדם המתרחשות שם. הצעד השלישי יהיה לנקוט פעולה הולמת בכפוף לחוקינו".

הניסוח הזה טעון דה-קונסטרוקציה, כדי לנסות לברר איזה חלק שלו מבורך בדרגה יותר גדולה של קהות-חושים ושל ציניות.

מה אפשר לעשות כלפי לוב, חוץ מאשר להכריז מלחמה? אפשר למשל להטיל עליה הסגר אווירי, כפי שארה"ב עשתה בצפון עיראק ב-1991, כדי למנוע מסדאם חוסיין לטבוח את הכורדים. אפשר להצניח אספקה למורדים במזרח לוב, ולהגן עליהם מפני תותחי הצי של קדאפי. אפשר לדרוש בחומרה מממשלות אפריקניות למנוע גיוס של שכירי חרב בתחומיהן. על פי ghanaweb.com, שמועות באקרה בירת גאנה מעמידות על 2,500 דולר ביום - כן, ביום - את השכר המוצע לגאנאים מיומנים תמורת התגייסות אל ליגיון קדאפי. לפי אותו אתר, מודעות בעיתונים בניגריה ובגינאה מציעות שכר של 2,000 דולר ביום.

השטן הידוע והמלאך העלום

ההיסוס האמריקני עדיין לא הוסבר ברצינות, וכבר עורר ביקורת מימין. ייתכן שהוא מורכב יותר ממה שנראה. אולי יש מקום להשוות אותו להתנהגותה של ארה"ב בעיראק, לאחר ניצחונה המוחץ במלחמת כוויית (1991). היא אמנם עודדה את העיראקים למרוד בסדאם חוסיין, אבל לא נקפה אצבע כאשר סדאם עשה למורדים השיעים מה שקדאפי מנסה לעשות בימים האלה. האמריקנים יכלו לאסור על סדאם להשתמש במסוקים, וזה לבדו היה משנה את המצב.

הנשיא בוש האב, בניגוד לבנו, היה חף כמעט מכל שיקול של מוסר ושל אתיקה במדיניות החוץ. הוא היה פרגמטיסט עד כאב, שנטה להעדיף "את השטן הידוע על פני המלאך העלום", כפי שאומרים באנגלית. הוא ידע, כי הפלת סדאם תיצור ואקום ענקי. הוא לא היה מוכן למלא את הוואקום בעצמו ("מה יכולנו לעשות? לכבוש את בגדד?", הוא שאל לימים), והוא לא רצה להסתכן במילויים אחרים. אבא היה האנטי-הרפתקן המובהק. הוא רצה אפילו שברית המועצות תוסיף להתקיים, מפני שהתפרקותה תיצור יותר מדי אי-ודאויות.

איך כל זה מתקשר עם לוב?

את חוסני מובארק היה אפשר להאשים שמנע התהוות של חברה אזרחית - עם מפלגות, עם תנועות, עם עמותות ועם עיתונות חופשית. היעדרה הקל על האחים המוסלמים לתבוע בכורה. אבל במצרים היו ניצנים של חברה כזאת, עם דרגה מסוימת של חופש. בלוב פשוט אין שום דבר, אף לא ניצן אחד.

האפשרות שהיא תתפרק לגורמיה - לשבטיה, לחמולותיה, לאזוריה - אינה בדיה של סייף אל אסלאם קדאפי, בכורו של השליט. הוא הזהיר כי לוב בלי אביו תהיה "סומליה חדשה". ללוב אין מסורת לאומית ממשית. החוויה הקולקטיבית היחידה שלה, חשובה כשלעצמה, הייתה לפני 80 שנה, במהלך ההתנגדות הכושלת לכיבוש האיטלקי. אז התלכדו שבטי המדבר סביב עומר אלמוחתאר, שנתפס לבסוף והוצא להורג (והעניק השראה לסרט המעניין "ארי המדבר", 1961, עם אנתוני קווין).

מדינה כושלת בגודל כזה, במיקום כזה, עם עושר נפט כזה עלולה לסכן את הים התיכון ואת אירופה. נקל לשער מה יקרה אם המים שבין לוב לאיטליה יתמלאו סירות פליטים. ואקום בלוב יזמין את אל קאעידה, ויגביר את סכנת התפשטותה אל מצרים, אל סודן ואל מרכז אפריקה.

הוא ביטל את התורה שבעל-פה

קדאפי היה אחרון המהפכנים הנאצריסטים במזרח התיכון. הוא תפס את השלטון בדיוק שנה אחת לפני מות גמאל עבד א-נאצר. הוא מיזג פופוליזם, מסורות מדבריות ורמזים של אסלאם עם אידיאולוגיה לאומנית, חילונית ואנטי-מערבית. הוא הרס - או אולי לא, עוד מעט נדע - את הסאנוסים, מסדר צופי (של מיסטיקה אסלאמית), שהיה דומיננטי בלוב מאז סוף המאה ה-19. המלך, שקדאפי הפיל, היה ראש המסדר.

בשנות שלטונו הארוכות, קדאפי לא חדל להתעלל באורתודוקסיה האסלאמית, ואפילו הכריז על "ביטול" החדית', הלוא היא התורה שבעל-פה של האסלאם. אין זה מקרה שפוסק ההלכה המצרי הרדיקלי יוסוף אלקרדאווי, שעתה זה חזר מגלות ארוכה, הוציא השבוע פתווה נגד קדאפי.

שום תהליך קבלת החלטות אינו יכול להתעלם מן העובדות האלה. אבל עובדה חד-משמעית יש רק אחת: מועמר קדאפי מוכן לפתור את בעיותיו הפוליטיות באמצעות השמדה המונית של לובים. 17 שנה לאחר רואנדה, 35 שנה לאחר קמבודיה, המערב יצטרך להחליט בימים הקרובים, אולי בשעות הקרובות, אם יש לו חשק לחזור ולהיות צופה פסיבי בניסיון של ממשלה לעשות ג'נוסאייד נגד אזרחיה.

אגב, על השאלה אם מישהו חזה את התמוטטות לוב אפשר להשיב במראה מקום. בדקו-נא את אתר הרשת של "קרן השלום" בוושינגטון, שמשימתה היא לדרג ארצות על-פי פוטנציאל ההתמוטטות שלהן. לוב מופיעה במקום ה-112, הרבה אחרי ישראל (58), טורקיה (85) ומקסיקו (98).

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com