ליברמן משאיר עקבות

השאלה מה רוצה שר החוץ, אביגדור ליברמן, התחלפה השבוע בשאלה איך ומתי ליברמן יגיב. אחרי שראש הממשלה איפשר לסיעתו חופש הצבעה על הקמת ועדות פרלמנטריות לחקירת ארגוני השמאל בעוד ליברמן שוהה בחו"ל, המתיחות בין השניים עלתה מדרגה. התגובה של ליברמן תבוא, השאלה היא רק באיזה אופן ומה יהיה העיתוי.

בדרך-כלל מנחית יו"ר ישראל ביתנו את המכה מכיוון בלתי צפוי ומצליח להפתיע את האויב בכל פעם מחדש. ועם זאת, לפעילותו הענפה מאחורי הקלעים בניסיון לפרק את הקואליציה, אפשר למצוא באחרונה עקבות.

על טביעות האצבעות שנמצאו בשטח יעיד הסיפור הבא: את השיעור השבועי שלו במוצ"ש נמנע בשבועיים האחרונים הרב עובדיה יוסף להעביר בשל השפעת שפקדה אותו. לפני שבוע בנו החליף אותו, ובמוצ"ש האחרון היה זה הרב שלמה עמאר. תזכורת: עמאר הוא זה שצריך לחתום על גיורי צה"ל, סלע המחלוקת בין ישראל ביתנו לש"ס. אלא שמרגע שהרב עובדיה אישר את המהלך ועמאר נדרש להוציאו אל הפועל, קמה על השניים מתקפה חרדית-אשכנזית, ששיאה הפגנה נגד השניים.

בחזרה למוצ"ש: קצת לפני שהחל השיעור, הגיע לעמאר אדם עם מעטפה ביד וביקש את חתימתו. במכתב שבתוכה נוסחו הבהרות על פסיקתו של הרב עובדיה בנושא הגיור הצבאי, שירגיעו את העדה החרדית ויביאו להפסקת אש. לצדו של עמאר עמד אחד ממקורביו, פעיל בולט בש"ס, שלא הצליח לעצור את זעמו והתנפל על נושא המעטפה: "אתה משפיל את הרב בעיני האשכנזים", אמר לו, "הרב עובדיה החליט על פסק הלכה אמיץ ואתה מבקש לכופף אותו בפני האשכנזים?".

בסופו של דבר, נושא המכתב, שרק ביקש לקרב את הלבבות בציבור החרדי, עזב את המקום בלי החתימה שביקש. לאותו אדם קוראים אריה דרעי.

ולפענוח הסיפור: לו היה עמאר נכנע לבקשתו של המהפכן הספרדי עמוס הכריזמה וחותם על ההבהרה, הדבר היה אולי מתקבל ברחוב החרדי, אבל בציבור הכללי משמעות הדבר היא התקפלות של הרב, ביטול של כל מה שפסק וקבע: הגיורים לא היו תקפים, ליברמן היה מעלה מחדש את חוק הגיור הצה"לי על שולחן הממשלה ומחזיר אותו למשחק הפוליטי, וש"ס, שהעומד בראשה כבר הבהיר שעל החוק הזה ילך עד הסוף, הייתה נעמדת על הרגליים האחוריות והנה נולד משבר קואליציוני חדש. ואחריו? בחירות, עלייה חדה למפלגתו של ליברמן ושובו למפה הפוליטית של חברו דרעי. אכן קירוב לבבות. בין דרעי לליברמן כמובן.

גם אם בסביבתו של ליברמן יטענו כי לדברים אין שום קשר אליו, מאיפה שלא מסתכלים על זה, הבחישה של דרעי בעולם החרדי משרתת את חברו ליברמן במשחק הכללי. אחרי הכול, לשניים יש מטרה משותפת, אלא שליברמן מנסה להגיע אליה מתוך המשחק ודרעי מבחוץ.

בסופו של דבר, יו"ר ש"ס, אלי ישי, דילג בין ראשי העדה החרדית לבין בית המנהיג שלו. העביר מסר והחזיר מסר. ההפגנה בוטלה, הרב עובדיה יוסף לא חתם על דבר. המהפכן הספרדי התקפל בפני האשכנזים, וישי, שהיה חשש שיוריד את הראש בפני האשכנזים, שמר על הגב שלו וגם על הרב שלו.

אם דרעי היה שומע את הסיפור הבא, אולי הוא היה מגלה עד כמה הוא מטריד את ראשי ש"ס ולא היה ממהר להתכופף בפני האשכנזים: רבני ההתיישבות והמועצות האזוריות ביקשו לערוך שבת בבית מלון. אורח הכבוד היה דרעי. המארגנים ניסו להזמין גם את אחד מראשי ש"ס (לא, לא ישי), שבהתחלה אישר את הגעתו ולבסוף ביטל לאחר ששמע מי אורח הכבוד.

דרעי כבר לא ממש אורח. הוא שם כל הזמן. הוא חורש את השטח החרדי וגם את הדתי לאומי. אבל דווקא את הציבור הספרדי, שהוא בטוח שיש לו בכיס, הוא אכזב השבוע.

החילוני האחרון

השבוע עזב את לשכת ראש הממשלה אחרון נאמניו של נתניהו. ראש המל"ל, עוזי ארד, האיש שהלך עם נתניהו במדבר הפוליטי והיחיד שמילא תפקיד גם בלשכתו הקודמת, והפגין נאמנות אישית שאינה יודעת גבולות, אולץ לבצע השבוע חרקירי בכיכר העיר ופרש מתפקידו.

בעוד יתר אנשי הלשכה מזילים דמעות תנין, הוציא ראש הממשלה הודעה מפרגנת שמעריכה את פועלו של ארד מכאן ועד להודעה חדשה. סביר להניח שגם טונות הסוכר שנמהלו בהודעה הזו לא הספיקו כדי להמתיק לארד את הגלולה.

ארד מושך את התסכול הזה כבר זמן רב, בעקבות הנגיסה בסמכויותיו על ידי היועץ המדיני רון דרמר והיועץ המיוחד יצחק מולכו, בעידודו של ראש הממשלה. כשלא קיבל את הגיבוי מנתניהו למינויו לשגריר בלונדון, הוא החליט לפוצץ הכול. רעב ללחם הוא לא, עבודה ימצא גם בחוץ.

ארד הוא טיפוס שלוקח ללב. הוא בא לשרת את המלך ואת הממלכה בנאמנות ולא ראה בתפקיד מקפצה, בניגוד למרבית הסובבים את רה"מ. נכון, הוא לא איש קל, הוא מתרתח בקלות, אבל על ניסיונו וכישוריו אין עוררין גם בקרב מי שלא נמנה עם אוהדיו. הוא פחות או יותר האדם היחיד שזוכה להערכה גם של ליברמן וגם של ברק, וזה לא דבר של מה בכך. שר הביטחון אפילו עשה לו מסיבת פרידה השבוע.

ארד היה איש מפתח בלשכה, ועכשיו שברו לו את המנעול ואת מפתח הלב. הוא קיבל סטירה ותישאר גם צלקת. הוא יצא עם טעם לא טוב בפה ועם המסקנה שנאמנות היא כנראה אחת התכונות הפחות מוערכות בסביבתו של רה"מ.

נתניהו מעדיף להיות מוקף בכמה שיותר אנשים. במקום שיהיה לו צוות מקצועי קטן וממוקד מטרה, הוא מתפזר ושוכר את שירותיהם של עוד ועוד כשלכולם ניתנת אותה המשימה. אז מה הפלא שאחד דורך על הרגליים של השני?

כך למשל, כדי להתמודד עם התקשורת העוינת והסקרים, מתייעץ נתניהו עם לא מעט אנשים: הוא שכר את שירותיה של ד"ר אורית גלילי-צוקר, בנושאים הכלכליים הוא נעזר בעמירם פליישר, מקיים שיחות עם רוני רימון, באחרונה ביקש להיפגש עם איש הסקרים ד"ר אבי דגני ובוחן להעסיק מחדש את מי שכבר העסיק בקמפיין האחרון שלו ועבדו מול המגזרים השונים. עם כל הלחץ התקשורתי הזה, לא יהיה זה מפתיע אם שעיה סגל יחזור לתמונה ויתבקש לשוב ולתרום מעצותיו.

על מידת נאמנותם של אנשיו של נתניהו לבוס יכול להעיד הסיפור הבא: לא מזמן השיא מנכ"ל משרד רה"מ לשעבר, משה ליאון, את בנו. בחתונה נשמע אחד המקורבים ביותר לרה"מ בעבר אומר כי אחד מיועציו פנה אליו ושאל אותו מתי יתפרסם הסיפור על העוזרת (ליליאן פרץ), כדי שהזוג נתניהו יגייס אותו לכבות את השריפה. כמו כולם, גם הוא יודע שברגע שיש אש תמיד זקוקים לכבאים. תמיד יימצא מישהו בסביבת נתניהו שיתנדב לעורר את הגחלים הלוחשות ולהצית בערה נוספת שאלף כבאים לא יצליחו לכבות, כולל הנושף בגחלים עצמו.