סוף עידן גוטסמן - סוף עידן של נדבנים מזן נדיר

הולך ופוחת הדור. גם אם זה נשמע כאם כל הקלישאות, הרי שבעולם האמנות מדובר בעובדה מטרידה, כאשר דור התומכים הגדולים, נותני החסויות והמצנטים הולך לעולמו. הדור החדש של בעלי ההון אמנם נראה אנין וחובב אמנות, מעגל הכסף התרחב, אך ניכר שהוא עדיין עושה לביתו וקשה להחתימו על התחייבות רב-שנתית לתמיכה באמנים, במוזיאונים ובמוסדות המשוועים לכספי תרומות.

דב גוטסמן, שנפטר בשבוע שעבר, היה איש עסקים מצליח ואספן אמנות מהגדולים שידעה הארץ. הוא אחז בתפקיד הרשמי של נשיא מוזיאון ישראל - תפקיד שיש בו בעיקר מעמד סמלי, ומתאים לאדם בעל כושר מנהיגות וכריזמה. הוא ואשתו רחל היו גם הגב והמנוף הכלכלי מאחורי מרכז גוטסמן לתחריט, הפועל בקיבוץ כברי בצפון. בנוסף, עמד גוטסמן בראש הצוות לאיתור תורמים לבניין החדש של מוזיאון תל-אביב, לאחר שערוריית התרומה המבוטלת של סמי עופר.

מהפלמ"ח למוזיאון

גוטסמן יליד וינה עלה לישראל והתגייס לפלמ"ח. את עיקר הונו עשה מעסקי קפה וקקאו במערב אפריקה, לשם הגיע תחילה כשליח המדינה. כאשר פנה לעסקים פרטיים והחל לשגשג - הוא התבסס בעסקיו בבריטניה ובארה"ב והיו לו מספר בתים ברחבי העולם - החל גם להתעניין באמנות, תחילה כאספן ומאוחר יותר כפטרון בעל עניין ומעורבות עמוקה.

לפני מספר חודשים הלך לעולמו גם עמי בראון, מהאספנים הגדולים והחשובים של אמנות ישראלית. לפני כשנה הלך לעולמו גם ברוך רפפורט - אף הוא איש עסקים ישראלי בינלאומי, אספן אמנות ותורם גדול לתחומי בריאות, אקדמיה ותרבות. משפחתו ממשיכה להעניק תרומת פרסים על שמו במוזיאון תל-אביב, שהובטחה עוד בחייו. בימים אלה נמצא בבחינה מחודשת פורמט הפרסים לאמנות שמעניקים צ'רלס ברונפמן (פרס אנדי) וקרן גוטסדינר (פרס לאמן צעיר) - מה שבפועל יגרום לדילוג של שנה אחת לפחות במתן הפרס לאמן זה או אחר.

לאחרונה התראיינה כאן סיגלית לנדאו וסיפרה על הקושי לגייס תמיכה לפרויקטים אמנותיים שאפתניים - בעיקר מצד גופים מוסדיים וחברות עסקיות, שאינן רואות בתרומה לאמנות חשיבות ראשונה במעלה. בני הזוג גוטסמן והמרכז לתחריט שעל שמם הם בין אלה שתומכים בפרויקט הביאנלה בוונציה של לנדאו.

בשנת 1996 התמנה גוטסמן ליו"ר מועצת המנהלים של מוזיאון ישראל ועמד בראש ועדות הרכישה של המוזיאון. הרכש המשמעותי ביותר שלו הוא ללא ספק מנכ"ל המוזיאון מאז ועד היום - ג'יימס סניידר. "באופן אישי דב השפיע עמוקות על חיי, כאשר שכנע אותי לבוא לכאן לפני 14 שנה. הוא היה אחד מאותם ישראלים בני הדור הראשון של הקמת המדינה, בעלי החזון שראו את הנוף הישראלי בכללותו. הדור שראה בחינוך ובתרבות חלק לא פחות חשוב מהבריאות ומהביטחון בבניית מדינה בעלת מרקם חיים בריא. כיום הנוף משתנה.

"כשדב אסף אמנות ישראלית היה מדובר בטיפוח של תופעה צעירה והפיכתה לחלק מעולם האמנות העכשווית - הוא תרם גם להמשכיות זהותם הישראלית של אמנים שהצליחו לפרוץ את המעגל המקומי ולשגשג ולבנות את האתוס של האמנות הישראלית".

- יש היום פחות נכונות לתרום כסף פרטי למטרות הנאת הכלל?

"מניסיוני זה לא כך, הכול מתחבר והאנשים הצעירים שגדלו באקלים של משפחות תורמות ומחויבות לאמנות נכנסים לנעלי הדורות הקודמים. יש לנו ועדות רכישה מאוד מצליחות בקרב הקהל הצעיר".

יחסי קירבה עם האמנים

עפרה ובנג'י רעיף הקימו את המרכז לתחריט בכברי בתחילת שנות ה-90, ומספר שנים לאחר מכן זכו בתמיכתם של בני הזוג גוטסמן, שהקימו את הבניין החדש למרכז (בתכנון האדריכל הנחשב אסף גוטסמן - בנם) ותרמו לתפעולו. "דב היה אדם שרץ למרחקים ארוכים", אומרת עפרה רעיף, "הדברים הגדולים והמשמעותיים קורים רק במקום שיש מישהו עם כזו מחויבות. רחל ודב תמכו וליוו אמנים שבאו ליצור כאן, מימנו את שהותם וזרמו איתנו בהרבה רעיונות חריגים. הם יצרו יחסי קרבה מיוחדים עם אמנים ש'התאהבו בהם'. אמנים מבוגרים וצעירים, כמו צדוק בן דוד ועופר ללוש, אבל גם צעירים כמו הילה לולו לין, חן שיש, סיגלית לנדאו".

עם זאת, אומרת רעיף, משפחת גוטסמן לא מימנה את פעילותו של המרכז, שפועל כמרכז רווח עצמאי בקיבוץ. המקום מושתת על עבודתם של האמנים ומכירת יצירות ונותן שירותי הדפס בתשלום לאמנים ולגופים מוסדיים. "היוזמה לקרוא למקום 'מרכז גוטסמן' הייתה אות הוקרה של הקיבוץ בעקבות תרומתם לביסוס המרכז, כאות הערכה וכבוד. הם עצמם היו צנועים ולא דרשו בהכרה", היא מציינת.

אולי זו הסיבה שרון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב פנה לעזרתו של גוטסמן לאחר שנכשלה העברת התרומה של סמי עופר למוזיאון תל-אביב. חולדאי: "ברגע שנוצרו בעיות וסמי עופר יצא מהתמונה בא דוב'לה ואמר 'אני מוכן להתגייס'. הוא הכניס רוח חדשה בעניין והתחיל מסע שבימים אלה רואים את פירותיו. הוא עצמו לא נתן סכומי עתק - כ-100 אלף דולר, אבל החשוב הוא שנוצרה רוח טובה וזו הייתה תרומתו המאוד ברוכה".

- היום יותר קשה לגייס תרומות ללא תמורה נראית לעין בנוסח שינוי שם המוזיאון?

"אני לא בטוח. אחוז התרומות של ישראלים לקרן תל-אביב הולך וגדל. יש תהליכים מוזרים ואפילו מתנגשים: יש היום הרבה יותר אנשים שיש להם - זה לא היה לפני 40 שנה. מי שיש לו מספיק יכול גם לתת והתרבות הזו של להיות חלק מהתורמים הולכת ומתפתחת. ומצד שני, השיח הציבורי המאוד תוקפני כלפי ה'טייקונים' מעכב וגורם לדברים להיות יותר רגישים".

צדוק בן-דוד, מהאמנים הישראלים המצליחים בעולם, מספר מהסטודיו שלו בלונדון על הקשר הקרוב שהיה לו עם גוטסמן במשך 18 שנה: "קדישמן הכיר לי אותו והוא אהב לבוא לסטודיו לשבת ולדבר על אמנות, אבל גם לייעץ לי בהמון תחומים זה הפך לקשר כמו משפחתי וקרוב מאוד. דב היה אדם מאוד חכם ועם כל זה שהיה לו צד יותר שמרני היו לו מספיק פתיחות והבנה. כאשר ראה אמנים צעירים - זה תמיד התחיל בעבודות שריגשו אותו והוא נקשר אל האמנים והצליח להביא אותם לכברי ולאסוף עבודות".