האיגודים בארה"ב: מרכז המאבק בין הרפובליקנים לדמוקרטים

כמעט שבועיים שאזרחי ארה"ב עוקבים בדריכות אחר ההפגנות הגדולות, שהחלו במוקד של מתיחות פוליטית והתפשטו בהדרגה למקומות אחרים. הן מציעות חבילה אטרקטיבית לצרכני המדיה: כרזות, דגלים, צעקות, דמעות, משמרות מחאה, סיקור טלוויזיוני רוטט, כל חומרי הגלם של תנועת התנגדות עממית, שמנסה להתנער מעוולות שלטון אכזר.

לא, לא ההפגנות בלוב. מה שמעניין את האמריקנים לא פחות מפרצי המחאה במזרח התיכון הן ההפגנות של האיגודים המקצועים במדינה, שמתקוממים נגד מה שהם רואים כמאמץ מתואם של השמרנים והקהילייה העסקית לקבור את האיגודים אחת ולתמיד, מאמץ שנמשך כבר עשרות שנים.

בשלב זה מדובר רק ביזמת חקיקה במדינת וויסקונסין במערב התיכון של המושל סקוט ווקר, פרי האג'נדה השמרנית של מושל חדש, בן יקיר של זרם מסיבת התה השמרני, שמכהן בתפקיד קצת יותר מחודש. בשם המאבק נגד הגרעון התקציבי במדינתו, הוא מציע לשלול מהאיגודים המקצועיים של עובדי ציבור - מורים, שוטרים, כבאים, נהגים וכו' - את זכותם לנהל מו"מ קיבוצי עם מעבידיהם, כלומר המושל, ראשי המחוזות וראשי הערים, ובמילים אחרות: משלמי המיסים.

המושל הרפובליקני ווקר, מוסיף לדבוק ביזמתו למרות שעובדי הציבור במדינה הסכימו להגדיל את תשלומיהם לביטוח הבריאות ולקרן הפנסיה שמנהלת המדינה, דרישה נוספת של המושל.

לרפובליקנים רוב בשני בתי המחוקקים של וויסקונסין והמושל הצליח להעביר את הצעת החוק השנויה במחלוקת בבית-הנבחרים בסוף השבוע. הבעיה היא שהחוק בוויסקונסין דורש קוורום מסוים בסנט: הסנטורים אינם רשאים להצביע על הצעת חוק אם מספר הסנטורים שנוכחים בדיון אינו מגיע לרף מסוים. לרפובליקנים חסר סנטור אחד כדי להגיע לקוורום הנדרש.

לכאורה, פשוט. עם הסנטורים הדמוקרטיים, 14 במספר, אין קושי להגיע לקוורום. הבעיה היא, שהסנטורים הדמוקרטיים נעלמו, או, ליתר דיוק, מצאו מקלט במדינת אילינוי השכנה, אי שם באזור המטרופוליטני של שיקאגו. משם הם מצפצפים צפצוף ארוך על המושל ומעניקים ראיונות טלוויזיוניים לכתבים אוהדים.

אין קוורום, אין הצבעה, אין חוק. בעוד שהמושל ותומכיו חורקים שיניים, נהפכו הסנטורים הנמלטים לגיבורי היום לא רק בעיני האיגודים המקצועיים בוויסקונסין אלא בעיני הדמוקרטים ברחבי ארה"ב. עתה מאיים המושל, שאם הסנטורים העריקים לא יחזרו הביתה להצביע, הוא יתחיל לפטר עובדי מדינה בממדים סיטוניים "כדי לצמצם את הגרעון".

לא קדאפי ולא מובארק

מה שהחל כמחלוקת פוליטית שגרתית במדינה קטנה נהפך בתוך ימים לוויכוח פוליטי עקרוני ברמה לאומית, בין דמוקרטים לרפובליקנים, בין שמרנים לליברליים: מה מקומם של האיגודים המקצועיים במארג החברתי האמריקני? האם הם נכס, חלק מתשתית הביטחון החברתי או ריחיים על צוואר המשק? שיכחו את המחלוקות הקלסיות על הפלות, על נישואים חד-מיניים ועל מתן חנינה למהגרים נטולי ניירות. המחלוקות האלה הונחו על אש קטנה.

ההפגנות של האיגודים המקצועיים נגד המושל ווקר החלו ב-15 בפברואר בבניין הקפיטול במדיסון, בירת וויסקונסין. בהפגנה הראשונה השתתפו 13 אלף חברי האיגודים ותומכיהם. בסוף השבוע שעבר הגיע מספרם ל-70 אלף מפגינים.

המפגינים "כבשו" את בניין הקפיטול המקומי, נשארו בו יומם ולילה והפכו את הההפגנה להפנינג המוני שזכה בסיקור ארצי אינטנסיבי. בשבוע שחלף הידלדל מעט מספר המפגינים אך בסוף השבוע הוא נסק שוב ל-70 אלף. במקביל נערכו הפגנות תמיכה באיגודים המקצועיים בערים רבות, לרבות ניו-יורק, וושינגטון הבירה, קולומבוס (אוהאיו), דנוור (קולוראדו) ולנסינג (מישיגן).

אנשי האיגודים אינם משווים את המושל ווקר למועמר קדאפי או לחוסני מובארק, לפחות לא בהצהרות רשמיות, אם כמה מכרזותיהם ממחישות את הלך הרוח של המפגינים: "שני דיקטטורים סולקו במזה"ת, הגיע הזמן להעיף את הדיקטטור שלנו".

בכל מקרה, כפי שהם עצמם מודים, ההפגנות הגדולות בטוניס, קהיר ולוב משמשות להם מקור השראה. מבחינת האיגודים, זה מאבק על עצם קיומם.

למעשה, ההפגנות מחוץ לוויסקונסין לא נועדו להביע תמיכה בלבד. הן הוגדרו כהפגנות מנע. מושלים רפובליקניים רבים עוקבים בעניין אחרי מה שמתרחש בוויסקונסין. אם ווקר יצליח בחקיקה, למעמדם של האיגודים המקצועיים במדינות רבות נשקפת סכנה גדולה. יהיו לו הרבה מחקים, כפי שהמושל עצמו אומר (ומקווה): "וויסקונסין היא אבן הדומינו הראשון של האיגודים המקצועיים. אם האבן הזו תיפול, יפלו אחריה כל אבני האיגודים המקצועיים". ובמילים אחרות: החלשה משמעותית של תנועת האיגודים. חבר באיגודים יחשוב פעמיים: מדוע כדאי לי לשלם דמי חבר לאיגודים אם הם לא יכולים לנהל מו"מ בשמי.

הנרטיב הדמוקרטי והנרטיב הרפובליקני

שני נראטיבים מתמודדים עתה על לב האזרחים. לפי הנראטיב הרפובליקני, גרעונות בתקציב בכל רמות הממשל מחייבים כללי משחק חדשים. האיגודים הם לוקסוס שהתאפשר בשנים שמנות אך אנו נמצאים עתה בשנים רזות. כפי שכתב בעל הטור הימני צ'רלס קראוטהאמר: "הדמוקרטים מגינים נואשות על הסטטוס קוו; הרפובליקנים עולים הבריקאדות".

במגזר הפרטי, הקפיטליסט יודע שאם הוא מנהל מו"מ עם האיגודים הוא יפסיד את החולצה שעל גבו, אומר קראוטהאמר. במגזר הציבורי, הפוליטיקאים שמאשרים הסכמים נדיבים עם האיגודים לא שמים את הכסף שלהם על השולחן אלא את כספי הציבור. המסקנה: על רקע המצוקה התקציבית, צריך לשלול או למזער ולצמצם את זכות המו"מ הקיבוצי של האיגודים.

הנראטיב הדמוקרטי: המבקרת הנוקבת ביותר של מאמצי הרפובליקנים להתנכל לאיגודים היא נעמי קליין, שטענה בספרה "דוקטרינת ההלם" כי אידיאולגים ימניים מנסים מזה עשרות שנים לקפד את ראשי האיגודים ברחבי תבל. כך היה בצ'ילה בשנות ה-70, כך היה בעיראק לאחר כיבושה ב-2003 כאשר הנציבים האמריקניים ניסו להשתית את כלכלת המדינה הפצועה על עקרונות קפיטליסטיים וערערו אותה עוד יותר. העקרון הוא, שהאידיאולוגים הימניים מנסים לנצל כל משבר כדי לדחוף את האג'נדה שלהם נגד האיגודים, אג'נדה שאין לה שום קשר למשבר.

כך קורה גם עתה, אומרים הדמוקרטים. הרפובליקנים יודעים שהאיגודים המקצועיים הם מקור מימון חשוב למפלגה הדמוקרטית, אחד מבסיסי הכוח האיתנים ביותר שלה. בעילה של מצוקה תקציבית, מנסים הרפבליקנים לשחוט את הפרה החולבת של הדמוקרטים.

בעימות הזה בין רפובליקנים לדמוקרטים, מפסידים הראשונים הם סקרי דעת קהל מראים שגם ברמה הארצית וגם בוויסקונסין עצמה הציבור תומך באיגודים ואלה מדווחים על עליה גדולה בתרומות.