כמו אש על הפנים: הדיסק החדש של "סינרגיה" - צפוי, נדוש ושחוק

זה נראה כמו רוק. נשמע כמו רוק. צורח כמו רוק. קורע את הלב ומחריש אוזניים. אבל זה לא רוק. ממש לא.

סינרגיה היא אחת הלהקות המצליחות בישראל בעשור החולף. אלבומה החמישי גם מבהיר מדוע. הוא נפתח בקלידים רוטטים, שמעבירים לקטע רוק מתקדם, הנה זמרת אופרה פשוטת איברים מופיעה על הבמה, דרקון המטאל נושף על המלים באנגלית, רק כדי לנחות על בלדה בנאלית ומשומשת, הנושאת את שם הדיסק, "חתום באש".

והשם הולם. תרתי משמע. הצפוי, הנדוש, השחוק והחבוט נבלעים בתוך מכולות של בומבסטיות. הוסיפו להם ארכיונים של פאתוס. הערימו עוד ועוד קלישאות מוזיקליות וטקסטואליות. אל תחסכו ביבבות אין קץ. אם יש בוזוקי נשתמש בו, למה לא. ונביא גם איזו יציאה אלקטרונית בשביל הגיוון. רק כדי לקבל, אם נשתמש במלים האלמותית מתוך "היפה והחנון", אלבום טוטליסטי.

"בדד", החותם, ביצוע מחודש לשירו של זוהר ארגוב, משקף בצורה מושלמת את חוסר המודעות העצמית הזועק לשמיים (כן, שוב תרתי משמע) של חברי "סינרגיה". מהבלדה המרגשת בסגנון סן רמו לא נותר דבר. פשוט כלום. גיטרה אקוסטית מנסה לטפס על קיר אלקטרוני, נוחתת על גיטרה מייללת, שלל קולות מוכפלים מעבים את מה שלא זקוק לעיבוי, רק כדי שמקצב טריפ הופ ייקח את השיר אל הנצח, וכשכל זה הופך כבר לעיסה בלתי אפשרית, זה נגמר. והפעם סופית.

גיא פינס שיק

בארץ הכמו, במחסן של כאילו, בישות שכל מהותה מכבסת מלים, שקרים עצמיים והעמדת פנים, סינרגיה מנסחת עבורה את הפסקול התואם: פופ סינתטי להמונים, שיפעיל כמה רגשות בסיסיים ויגרום לנתינים לנוע ולאהוב ולחשוב שנגעו במשהו, בהנחה שהם בכלל רוצים לגעת במשהו. כמו שהפועל תל-אביב בטוחה שהיא ברצלונה.

כמו ש"ארץ נהדרת" היא בטח סאטירה. כמו שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם. כמו שפוליטיקאים קטנים רואים בעצמם מנהיגים גדולים. שום דבר לא באמת. הכול פיקציה. ושוב, שוב השקר הזה. מגה בול או מגה בולשיט? כולנו חיים בתוכו, שומעים סינרגיה וחושבים שאנחנו רוקרים. קוראים משפטים שכתב שלמה ארצי ולא מבינים כלום אבל קונים תקליטים ורצים להופעות. ושרית חדד. ואייל גולן. וריטה. וקובי פרץ עם הבלונד. כל הגיא-פינס-שיק שעובר מול העיניים ונכנס לכם למוח דרך האייפון, והאייפוד, תתמכרו לכלום הזה, תעצמו עיניים ותזמזמו, תיקחו עוד חתיכת שוקולד, עוד כוס קפה, עוד ריגוש זול, תעשו לעצמכם נעים בגב, תציצו ב"אח הגדול" כשאף אחד לא רואה ותחשבו שאתם באמת חיים.

רוק אמיתי וישיר מערער על הסדר הקיים. מתנגח בממסד. רוצה לשבור. לנתץ. להפוך. לחיות. אבל סינרגיה, בדיוק כמו משינה, או אתניקס, או הדג נחש, ותיסלם גם, וכוורת חוזרת, הן להקות שמייצגות את הממסד, הן חלק אינטגרלי ממנו, כדורי הרגעה, בלי מסרים חדים מדי, בלי להכאיב, או לשרוט, בלי להרגיש את מה שבוער שם בפנים.

רק המעטפת הזו, המרוככת, המשומנת, הפחדנית, שמכונה "רוק ישראלי". את הפער תרגישו, אם תרגישו משהו אי פעם, בגוף. באי נוחות לא מוסברת. כמה זמן ימכרו לכם את הבלוף? כמה עוד תמשיכו להאמין בו? מה יהיה אתכם הסוף?

התענגתי על רוקפור. התרגשתי מנינט. התפעלתי מעוזי רמירז. הערכתי את אמדורסקי. וכנסיית השכל. ומוניקה סקס גם. רק כדי שהאלבום של סינרגיה ידכא אותי עד עפר ויזכיר לי איפה אני באמת חי.

בוקר טוב ישראל!

סינרגיה - חתום באש. הד ארצי. 44 דק'