הגברת דבי הארי

בלונדי טבעי

"בלונדי", ב' 23:15, ערוץ 8

1990, סידני, אוסטרליה. בסוף יום ארוך של עבודה בבניין, הציע מישהו שנלך לראות הופעה של דבי הארי. "דבי הארי מבלונדי"? שאלתי, מופתע. אז הלכנו, ובשיאה של ההופעה פשטה הגברת הארי את חולצתה ומישהו סיפר לי שמדובר אצלה בנוהג שהשנים לא גרמו לו להפסיק, שכן כבר ב-1990, הייתה דבי הבלונדית, גברת מבוגרת למדי, בוודאי בעיניי החייל המשוחרר שלי.

"בלונדי" הסרט, אינו יותר משחזור של ימי התהילה ההם, שהיו לנוסטלגיה רחוקה כבר לפני 21 שנים: להקה של 3-4 להיטים, ועוד כמספר הזה שירים שניתן להגדיר "מעניינים", ובכל זאת, יש שהשחזור מעניין יותר מהמקור, והשנים הוסיפו ל"בלונדי" חן של נעורים שלא ייתמו לעולם. אל תצפו לגדולות ונצורות מהשחזור הזה, שבו חברי הלהקה מעלים זיכרונות מימים רחוקים של תהילה, אבל בעיני יש תמיד קסם מהפנט בלראות איך נראים, מי שהיו סמלי סקס, כשהם כבר מבוגרים מאוד, יש שיאמרו "זקנים".

ברגעים הפחות מרתקים של התוכנית, אפשר פשוט לעצום את העיניים, לראות את ריצ'ארד גיר ולורן האטון ב"ג'יגולו אמריקאי", לשמוע ברקע את "קול מי" של "בלונדי" ולהיזכר בערגה בימים שבהם הכל היה פשוט יותר.

טיטאניק בשחקים

"קונקורד, סיפור אהבה בשחקים", ב' 23:00, ערוץ ההיסטוריה

הבה נישאר באזור הזמן של האייטם הקודם: המחצית השנייה של שנות ה-70, הישראלים מתחילים לגלות את אירופה בטיולים מאורגנים של שבע מדינות ב-18 ימים, שולחים הביתה גלויות מואדוז, כדי שלילד יהיה גם בול מליכטנשטיין, קונים שוקולד טובלרון בדיוטי-פרי ומחלקים אותו מיד בשדה-התעופה לכל אותם קרובי משפחה בדרגה שלישית שבאו לחזות בפלא הגדול: ישראלי שב הביתה מהניכר.

על הפיכתם של בני תמותה רגילים ל"חוג הסילון", משקיפים מן הצד בחלחלה, בעלי הדם הכחול. למזלם יש להם את הקונקורד, אותו מטוס קטן-גדול, פורץ דרך, שמאפשר למי שתקציב הנסיעות שלו משופר, לקצר את הזמן בין פריז, לונדון וניו-יורק. עבור אנשים כמו הנרי קיסינג'ר למשל, שמתארח בסרט הזה, היה הקונקורד כלי עבודה יעיל. עבור אחרים, הוא היה המשך ישיר לימי ה"טיטאניק", כלי תחבורה לאצולת הממון, רגע לפני שנעקפה בסיבוב על ידי הנובורישים. לסרט הזה אין הרבה להציע מעבר לערך הנוסטלגי, אבל 15 הדקות הראשונות שלו יכולות לשמש חימום טוב ל"בלונדי" דלעיל.