חופרים דרכם אל הכתר

צ'לסי מארחת היום (ג') את מנצ'סטר יונייטד. האלופה נגד סגניתה, והמוליכה הנוכחית של הטבלה. מה הסיכויים שזה לא יהיה משחק העונה? האמת? במקרה הזה ממש לא צריך לשחק בנדמה לי: ב-1 בדצמבר, המועד שבו היה צריך להיערך המשחק במקור (נדחה בגלל גל הקור), היה מדובר עדיין במשחק בין שתי הראשונות. מה שקרה מאז, קרה בעיקר אצל צ'לסי.

ההידרדרות של צ'לסי אל המקום החמישי התחילה כבר קודם. אבל אם עד סוף נובמבר ניתן היה לפטור את התוצאות הלא משכנעות כאיזה סוג של משברון שכמעט כל אלופה שבדרך חווה במהלך הריצה אל התואר, הרי שמאז התבררו העובדות: צ'לסי, בסגל הנוכחי שלה, אינה מסוגלת כנראה למשוך עונה שלמה בצמרת הפרמיירליג. זו לא הפעם הראשונה שבה צ'לסי נעצרת באמצע העונה, אבל לפחות העונה לא היה אמור להיות תירוץ, כמו למשל יציאה של דידייה דרוגבה לאליפות אפריקה. להיפך, צ'לסי נחלשה דווקא ברגע שבו היא היתה אמורה להתחבר בחזרה: למפארד שב מפציעה ארוכה; ג'ון טרי, שבסוף חודש נובמבר כולם חשבו שגמר את העונה, אולי אפילו את הקריירה, התברר שוב ככשיר; דרוגבה ואנלקה היו אמורים להתחדד כתוצאה מהגעתו של פרננדו טורס; ואפילו הבעלים רומן אברמוביץ', שכולם מסביב כבר החלו לרנן שאולי נמאס לו, שלח את ידו עמוק אל הכיס והפך את טורס להעברה היקרה ביותר בתולדות הפרמיירליג.

***

על רקע כל אלו, קל אולי להבין טוב יותר את גודל ההישג של מנצ'סטר יונייטד: אפילו אוהדיה המושבעים ביותר של הקבוצה מודים שמבחינת כדורגל, מדובר באחת העונות החלשות בעידן של סר אלכס פרגוסון במועדון. ליונייטד אין קישור: קאריק ופלצ'ר אינם שחקנים איכותיים במיוחד; ג'ון אושי שמתופקד בצוק העיתים כקשר מתברר כלא מתאים אפילו למשחקים מול קבוצות בינוניות; אנדרסון, הארגריבס, ולנסיה ופארק פצועים, וכמה כבר אפשר לסמוך על הווטרנים פול סקולס ובמיוחד על ראיין גיגס? הוסיפו לכך את העובדה שנאני המוכשר מתקשה לגלות יציבות; שרוני העונה, מלבד אותה מספרת נפלאה בדרבי, הוא צל של עצמו; שברבאטוב אמנם מספק את הסחורה עם 19 גולים, אבל פיזור השערים שלו מאוד בעייתי (חמישייה מול בלקבורן, שלישייה מול ליברפול) ותתקשו להבין כיצד יונייטד ניצבת עדיין במקום הראשון בטבלה. לא סתם בראש הטבלה, אלא עם ארבע נקודות פער על ארסנל, והפרש נקודות דו-ספרתי מהמקום השלישי!

 הכי קרובות לשלמות

אז מה יש העונה למנצ'סטר יונייטד שמשמר את מעמדה כאחד הכוחות הגדולים ביותר, אם לא הגדול ביותר, בכדורגל האנגלי? יהיה מי שיאמר (בפעם האלף) שזהו האיש על הספסל, אלכס פרגוסון. במדינות מסוימות בלבנט נהוג לכנות מאמן שהשיג רצף של שני ניצחונות בשם התואר "קוסם", אבל לפרגוסון הסבר משלו. יום אחרי הניצחון ההירואי על אריות הכדורגל מבלקפול (2-3 אחרי פיגור 2-0 במחצית) הוא הסביר לתקשורת: "מדובר במשהו שהולך עד לשורשים ההיסטוריים של המועדון, אנחנו פשוט לעולם לא מאבדים את האמונה". בכל מועדון אחר, ניתן היה לומר שמדובר בקלישאה, אבל במנצ'סטר יונייטד מדובר פשוט במסורת: כל שחקן שמגיע לשחק לראשונה עבור המועדון, נלקח לשני מקומות מרכזיים: ל"מנהרת מינכן" שבה משוחזר האסון המכונן בתולדות היונייטד, ואל המוזיאון שבו מוצגים לאורך מסדרון ארוך מסכים שמקרינים שוב ושוב את עונת ה"טראבל" המפורסמת ב-1999, כשהמסך האחרון משדר שוב ושוב את אותן 3 דקות בגמר הצ'מפיונס ליג מול באיירן מינכן.

אין שחקן כדורגל שיוצא מהסיור הזה בלי פיק ברכיים מעוצמת המעמד.

***

הסגל של צ'לסי (כמו זה של מנצ'סטר סיטי) נוצץ בהשוואה ליונייטד שהעונה זוהרת באלף גוונים של אפור. אבל באופן ביזארי, הדבר ההוא שצרוב על המטען הגנטי של "השדים האדומים" הוא היחיד שלא ניתן לקנות בכסף הגדול של יריבותיה.

יחד עם זאת, לא כולם במנצ'סטר מרוצים: ההצלחה היחסית במפעלים השונים, דווקא על רקע הסגל המבוגר והמדולדל, גורמת לאוהדים לחשוב "מה היה קורה אילו". אילו ליונייטד למשל היו עוד שני שחקני קישור סבירים. אלא שהגלייזרים, בעלי המועדון, ממשיכים במדיניות היד הקפוצה שלהם, מוגנים על ידי הידיעה שכל עוד פרגוסון משתף פעולה עם המדיניות הזאת, מחאות האוהדים יסתכמו לכל היותר בצעיפים צהובים-ירוקים ביציע.