אוריינט אקספרס

רק לפני חודשיים, מי שרצה ללכת למשחק של ניו יורק ניקס במדיסון סקוור גארדן המיתולוגי לא היה צריך לעשות יותר מדי; לא להפעיל קשרים בחלונות הגבוהים או לבנות על ספסרי הכרטיסים הפזורים במדיסון אבניו. שוק הכרטיסים מיד שנייה הוצף במחירי רצפה: 356 אלף כרטיסים נפלטו לשוק, כשלרוב המשחקים ניתן היה להשיג ללא קושי כרטיס במחיר של 10 דולרים ולעתים אפילו פחות. הסיבה: אלפי אוהדי הניקס ששריינו מקומות בקיץ מתוך משאלת לב שלברון ג'יימס, הכוכב הגדול של הליגה, יעזוב את קליבלנד ויעדיף את התפוח הגדול, גילו שה"קינג" אמנם עזב את אוהיו, אבל לטובת השמש של מיאמי. הניקס, הקבוצה בעלת השווי הגבוה בליגה, 655 מיליון דולרים לפי הערכת "פורבס", וזו שהכנסותיה גבוהות יותר מכל קבוצה אחרת ב-אנ.בי.איי (226 מיליון דולרים) נראתה כמו סחורה פגומה.

אבל בלילה אחד, ממש לפני שבוע, הכול השתנה. סצנת הכדורסל של ניו יורק נעמדה על הרגליים כמו שלא עמדה עליהן מאז שפטריק יואינג הוביל אותה לשני הביקורים האחרונים שלה בסדרות גמר בשלהי שנות ה-90, או אם להיות מאוד רומנטיים, מאז שוויליס ריד הוביל את ניו יורק לזכייה באליפות האחרונה של המועדון אי-שם בקיץ 1973. הניקס הצליחו להביא באחת מהעסקות הגדולות והמרתקות של השנים האחרונות, ותוך ויתור על 3 משחקני החמישייה הראשונה שלה, את מכונת הנקודות של דנבר, כרמלו אנתוני בן ה-26, יחד עם הרכז הוותיק צ'ונסי בילאפס, שיודע דבר או שניים בהובלת קבוצה לאליפות עוד מימיו בדטרויט.

פחות משעה אחרי שהוכרז הטרייד אומת הפוטנציאל השיווקי האדיר בהגעתו של "מלו" לניו יורק. המחירים למשחק הבא של הניקס מול מילווקי, וכשעדיין לא ברור אם כרמלו אנתוני בכלל יערוך בו את הופעת הבכורה שלו, זינקו ב-500% אל עבר ה-200 דולרים לכרטיס וצפונה מכך. כרטיסים על הפרקט בסמוך לספסל של הקבוצה נמכרו תמורת 15 אלף דולרים, ועד למשחק הבכורה נמכרו בנוסף אלפי חולצות עם המספר 7 של אנתוני - כולן הוזמנו ושולמו עוד לפני שבכלל הגיעו למדפים. גם הרייטינג של משחקי הניקס בשבוע האחרון היה הגבוה זה 16 שנים, ונדמה שההשקעה של הקבוצה בחוזהו של אנתוני, בסך 65 מיליון דולרים לשלוש השנים הקרובות, תחזיר את עצמה במהרה. באשר לאנתוני עצמו, ההערכות הן שהנחיתה בשוק גדול כניו יורק תהיה שווה לו תוספת הכנסה של כ-10 מיליון דולרים בשנה מחסויות ומהסכמי שיווק, בהשוואה להכנסה מחוץ למגרש אילו היה נשאר בדנבר.

 כרמלו אנתוני, ניו יורק ניקס,NBA / צילום: רויטרס

"זה היה לילה למזכרת בגארדן", כתב קן ברגר מ-CBS על המשחק הראשון של אנתוני במדי הניקס, שהוכתר בניצחון גם על הפרקט. "לילה שבו נשמעו צעדים בפינות הבניין, שהיה שקט למעלה מעשור. לילה שבו אנשים ברחוב ביקשו מאנשים שיצאו להפסקת עישון במחצית, שילוו להם את הכרטיס שלהם רק כדי שיוכלו להיכנס לכמה דקות פנימה ולעמוד באולם. רק כדי להיות שם".

כמה שעות מאוחר יותר, 15 קילומטרים מהמדיסון סקוור גארדן, שוב נרשם רעש אדמה לא מבוטל במונחים של NBA. דרון וויליאמס, רכזה של יוטה ואחד השחקנים המבוקשים והמוערכים בליגה, עזב את סולט לייק סיטי שבמערב והצטרף לניו ג'רזי נטס. גם כאן מדובר בחוזה ענק, כ-50 מיליון דולרים לשלוש שנים - הפעם לטובת הפרויקט החדש של המיליארדר הרוסי מיכאיל פרוחורוב שנבנה בברוקלין.

המדיום הוא המסר

למה עושים כל-כך הרבה רעש בארצות הברית משני הטריידים האלה? בעיקר משום ששתי ההעברות מסמנות את המשך השינוי שעוברת הליגה, של נדידת הכוכבים הגדולים מהמערב למזרח. מליגה, שבעשור וחצי האחרון נשלטה באופן כמעט אבסולוטי על-ידי קבוצות המערב (3:9 לטובת המערב במאזן האליפויות מאז פרש מייקל ג'ורדן משיקגו ב-1998), החלה תנועה של הכוכבים הגדולים לכיוון ערי המזרח - מיאמי, בוסטון, ניו יורק ואפילו ניו ג'רזי. ב-2007 היו אלה קווין גארנט (מינסוטה) וריי אלן (סיאטל) שנואשו מלחפש אליפות במערב ועברו לבוסטון; ב-2010 היו אלה אמרה סטודמאייר שעזב את פיניקס והגיע לניו יורק וקרלוס בוזר שעזב את יוטה לטובת שיקגו; ועכשיו, כאמור, כרמלו אנתוני ודרון וויליאמס, שעשו את הדרך אל התפוח הגדול.

אל הרשימה הזאת אפשר להוסיף גם את ההחלטה מהקיץ האחרון של שני כוכבי המזרח, לברון ג'יימס וכריס בוש, לעזוב את קליבלנד ואת טורונטו (בהתאמה), ולחבור לקבוצה אחרת מהמזרח - קבוצת הגלאקטיקוס של מיאמי היט, שכללה כבר גם את דוויין ווייד. וכך, אם לוקחים את עשרת השחקנים המשמעותיים ביותר שהגיעו לליגה מאז 2002 - ג'יימס, בוש, אנתוני, ווייד, סטודמאייר, וויליאמס, דווייט הווארד, דריק רוז, כריס פול וקווין דוראנט - שמונה מתוכם (פרט לפול ולדוראנט) נמצאים כיום במזרח, בעוד שהמערב מתהדר במגה-סטאר גדול אחד: קובי בראיינט, שיפתח את העונה הבאה בלייקרס כשהוא בן 33. "אני חושב שהכול החל כאשר קווין גארנט עבר למערב", הסביר סטודמאייר כשנחת בניקס בקיץ. "ברגע שגארנט הגיע זה פתח את הסכר, והמזרח הפך לחתיכת תחנת כוח".

מה גורם למזרח להפוך למוקד משיכה? אחת הסיבות העיקריות היא התופעה החדשה של התכנסות הכוכבים לקבוצות שמגיעות משווקים גדולים. כך, אין שום סיבה בעולם שכרמלו אנתוני יעדיף לשחק עבור אותו חוזה בדנבר ולא בניו יורק; כמו שאין שום סיבה שלברון ג'יימס יישאר קריירה שלמה באקרון שבאוהיו ולא יעדיף להצטרף למיזם המבטיח במיאמי. מה שמגדיר את גודל השווקים מבחינה ספורטיבית, מלבד המטרופולין, אלה שוקי הטלוויזיה - ולאלה יש יתרון ברור למזרח: ניו יורק היא שוק הטלוויזיה מספר אחת בארצות הברית; שיקגו, שמחזיקה קבוצה במזרח (הבולס), היא השוק השלישי בגודלו; בוסטון היא השוק השביעי. והמערב? הוא מחזיק מגה שוק גדול אחד, לוס אנג'לס, שיש בו שתי קבוצות NBA: הלייקרס האלופה, והקליפרס, שאחרי שנים של דשדוש בצל האחות הגדולה תנסה לשמור בשנים הקרובות על הטאלנט הצעיר שלה בלייק גריפין ולהפוך לפקטור משמעותי בליגה.

להבדיל מהשוק החופשי ונטול הרגולציות של הכדורגל, שם כוכבים גדולים עוברים לקבוצות גדולות כבר בגיל צעיר - כמו המעבר של כריסטיאנו רונאלדו למנצ'סטר יונייטד בגיל 18, או של ליאו מסי שהגיע לברצלונה מארגנטינה עוד כשהיה ילד - ב-NBA יש מנגנון מלאכותי שגורם לפיזור הכוכבים הגדולים על-פני כל הקבוצות בליגה. מדובר כמובן בדראפט שנערך מדי שנה ושנותן לקבוצות החלשות קדימות בבחירת השחקנים הטובים יותר. זו הסיבה לכך שמלכתחילה ג'יימס נחת בקליבלנד ב-2003, שאנתוני נחת בדנבר ולא בעיר הולדתו ניו יורק, ושכריס פול תקוע עכשיו בניו אורלינס החלשה.

 כריסטיאנו רונאלדו, ריאל מדריד / צילום: רויטרס

הבעיות של קבוצות מהשווקים הקטנים מתחילות בדרך כלל ארבע שנים אחרי שהכוכב הגדול נחת אצלן. אחרי ארבע שנים נגמר חוזה הרוקי, והשחקנים הגדולים מתחילים לחפש את דרכם החוצה, לעולם גדול הרבה יותר. אם בעבר שחקנים בכירים נטו לקשור את גורלם עם הקבוצה שבחרה אותם בדראפט - מג'יק ג'ונסון מעולם לא עזב את לוס אנג'לס, לארי בירד את בוסטון, אייזיאה תומאס את דטרויט, האקים אולג'ואן את יוסטון, ורג'י מילר את אינדיאנה - הרי בעשור וחצי האחרון נעלם "שחקן הפרנצ'ייז" באופן כמעט מוחלט.

מי שנתן את החותמת למגמה הוא במידה רבה שאקיל אוניל, שסיים את חוזה הרוקי שלו באורלנדו, ואף שזה עתה הוביל קבוצה מוכשרת ומבטיחה לגמר ה-NBA, מיהר לברוח להוליווד כדי להתחיל לספור אליפויות במדי הלייקרס. מאז, נדיר למצוא כוכבים גדולים שיסכימו להישאר בשווקים הקטנים, כשדנבר ויוטה הן רק הקורבנות האחרונים של התופעה.

"כוכבים היום מעדיפים לבוא ולשחק עם חברים שלהם", אומר פרשן ה-NBA ג'ים אינגרם, שטוען כי חלק גדול מההחלטות של שחקנים כיום אפילו לא קשור לעניין של לנצח או להפסיד. "הם מעדיפים לשחק בערים גדולות, במקומות חמים ונעימים יותר, וזה מרכיב שהופך למשמעותי הרבה יותר מאשר המרכיב של לנצח משחקים. רג'י מילר מעולם לא חשב בכיוון הזה. הוא בילה את כל הקריירה שלו באינדיאנפוליס. היום קובי בראיינט (לייקרס) וטים דאנקן (סן אנטוניו) הם השחקנים היחידים מהאולד סקול - כוכבים שמאמינים שהם חלק מהמורשת של המשחק, שלא מחליפים קבוצות כדי לשחק עם חברים שלהם".

99 סנטים למשחק של סקרמנטו

עד כמה גדולים ההבדלים בין הקבוצות שבאות מהשווקים הגדולים לאלה שמגיעות מהשווקים הקטנים? קחו לדוגמה את סקרמנטו קינגס שבה משחק עמרי כספי: קבוצה משוק קטן מאוד, בתוספת העובדה שמדובר בקבוצה גרועה ספורטיבית - הביאו לכך שכרטיסים למשחקי הקבוצה נמכרים בחודש האחרון תמורת 99 סנטים לכרטיס.

גם מבחינה טלוויזיונית ההבדלים עצומים: הלייקרס, למשל, חתמה בשבוע שעבר על הסכם עם טיים וורנר לשידור משחק הקבוצה בלוס אנג'לס ובסביבותיה ("הסכם טלוויזיה מקומי") שיבטיח לה 3 מיליארד דולרים בעשרים שנים, או במילים אחרות 150 מיליון דולרים לעונה; הניקס מקבלים מהסכם טלוויזיה מקומי כ-50 מיליון דולרים בשנה מפני שמדובר בשוק הניו יורקי; שיקגו בולס זוכים לכ-30 מיליון דולרים משום שהם מגיעים משוק הטלוויזיה השלישי בגודלו במדינה. ומול כל אלה: אוקלהומה סיטי, למשל, שם משחק הכוכב העולה קווין דוראנט, מייצגת את השוק ה-45 בגודלו בארצות הברית; סולט לייק סיטי של יוטה ג'ז היא השוק ה-33; ממפיס גריזליס מגיעה מהשוק ה-48 בגודלו; או ניו אורלינס, השוק ה-53, שם משחק עדיין כריס פול - מכניסות כל אחת, במקרה הטוב, 3 מיליון דולרים בעונה מהסכמי שידור.

 עמרי כספי, סקרמנטו קינגס, NBA / צילום: רויטרס

לשוק טלוויזיה גדול יש משמעות גדולה יותר מבחינת הכוכבים: ככל שהשוק גדול יותר כך החשיפה וההייפ סביב הכוכבים האלה גדולים יותר, והם יכולים לתרגם את החשיפה לשיפור ההכנסות גם מחוץ למגרש. בעוד שבמשחקי הלייקרס צופים העונה בלוס אנג'לס ובסביבותיה בערוץ המקומי FS West 278 אלף בתים בממוצע למשחק, בשוק הקטן של צפון קרוליינה צופים בשארלוט בובקאטס 11 אלף משקי בית בערוץ המקומי SportSouth. את כספי ואת סקרמנטו רואים במהלך העונה הנוכחית 22 אלף משקי בית בסקרמנטו ובסביבותיה. רק לצורך ההשוואה, החשיפה של הישראלי במשחקיו בסקרמנטו נמוכה כמעט פי עשרה מהחשיפה שלה היה זוכה אילו היה משחק העונה במכבי תל אביב ביורוליג.

לחשיפה יש משמעות כלכלית ברורה היות ששווקי הטלוויזיה הגדולים והערים הגדולות הם שקובעים גם את גובה ההכנסות של הקבוצות. כך, לניקס, במשך שנים מהקבוצות הגרועות בליגה מבחינה ספורטיבית, לא הייתה שום בעיה לשלם לאורך שנים עשרות מיליוני דולרים מעל תקרת השכר, ועדיין לסיים עונות עם רווח תפעולי של 30 מיליון דולרים, והעונה אפילו לרשום שיא רווח של 64 מיליון דולרים. שיקגו, שגם היא רחוקה מהשיא הספורטיבי שלה, רשמה רווח תפעולי של 477 מיליון דולרים בעשור האחרון על אף שלא שיחקה ולו פעם אחת בגמר הפלייאוף. והלייקרס? האלופה רשמה רווח תפעולי של 370 מיליון דולרים בעשר העונות האחרונות.

להבדיל, קבוצה כמו מילווקי באקס, מהשוק החלש של מדינת וויסקונסין, סיימה את העשור האחרון לא רק בלי הישגים ספורטיביים, אלא גם בהפסדים תפעוליים של 35 מיליון דולרים. והשורה התחתונה היא שאף שהליגה של דיוויד סטרן מאוד רוצה להיות שוויונית ותומכת בחלוקת הכנסות עד כמה שניתן, הרי בסופו של יום הפערים בין הקבוצות הגדולות לקטנות הם פחות או יותר כאלה: על כל דולר שמכניסה קבוצה משוק גדול בליגה מכניסה קבוצה משוק קטן בסביבות 45 סנטים. את המספרים אי-אפשר לזייף, והכוכבים הגדולים מודעים להם היטב.

טרייד ששווה אליפות

לא רק המספרים משחקים לטובת הקבוצות הגדולות. הסטטיסטיקה מראה שברוב המקרים הנטייה של כוכבים גדולים לחפש אליפות בקבוצה משוק גדול משתלמת גם על המגרש. מארק סטיין, פרשן ESPN, בדק לאורך ארבעת העשורים האחרונים מה קרה לקבוצות שוויתרו פחות או יותר על מחצית קבוצה כדי להביא שחקן גדול, ואם זה השתלם להן. ובכן, היו 15 טריידים כאלה בסך-הכול; בשמונה מהם הקבוצה שהביאה כוכב על הצליחה בפרק זמן של שנתיים או פחות להגיע לגמר ה-NBA או לזכות באליפות.

הדוגמאות המוצלחות ביותר מגיעות מהשנים האחרונות: ב-2004 שאקיל אוניל הגיע למיאמי תמורת רבע משחקני הקבוצה, והתוצאה: מיאמי זכתה בתוך שנתיים בתואר. ב-2007 בוסטון הכושלת הביאה את קווין גארנט ואת ריי אלן תמורת חצי קבוצה, והתוצאה: אליפות כבר באותה עונה. ב-2008 הלייקרס הביאו את פאו גאסול בטרייד ענק, והתוצאה: שתי אליפויות בתוך שלוש שנים. ובקיץ 2010 זו מיאמי שהנחיתה את לברון ואת בוש לצדו של דוויין ווייד, ונכון לעכשיו הקבוצה מחזיקה במאזן הטוב במזרח ונחשבת למועמדת חזקה לאליפות.

 שאקיל אוניל, NBA / צילום: רויטרס

אם שמים לרגע בצד את העניין יוצא הדופן סביב הקבוצות החזקות שנבנו במזרח, הרי לתופעה של ריקון הקבוצות הקטנות מנכסיהן עשויה להיות השפעה כלכלית גדולה מאוד על הליגה. בשנתיים האחרונות התבטאו לא מעט שחקנים, כולל לברון ג'יימס, על כך שיש יותר מדי קבוצות חלשות בליגה ואין טעם לליגה של שלושים קבוצות אם כבר במחצית העונה ברור מי הן הקבוצות שישחקו בפלייאוף. החשש הגדול כעת הוא שבתוך שתי עונות לכל היותר, אחרי שהניקס יצרפו עוד שחקן משמעותי וגם הנטס תהפוך לכוח לא מבוטל, תורכב הליגה מגרעין של שש-שבע קבוצות טובות שירכזו את כל הכוכבים הגדולים אצלן, והן גם יהיו הקבוצות היחידות בליגה שיצליחו להרוויח כסף.

כבר היום 17 מתוך שלושים הקבוצות דיווחו בעונה האחרונה על הפסד, ולקבוצות מערים כמו סקרמנטו, אוקלהומה סיטי, שארלוט, ניו אורלינס ואינדיאנה אפילו לא יהיה סיכוי להתקרב לאיזון תפעולי. לא רחוק היום שבו בעלים יתחילו לזרוק את הקבוצות לכל עבר במקרה הגרוע או להעביר אותן לערים עם פוטנציאל עסקי מוצלח יותר. זו גם הסיבה לכך שחמש קבוצות NBA נמכרו בשנה וחצי האחרונות, יותר מכל ליגה אחרת בעולם בפרק הזמן הזה, ושבקרוב מאוד תושלם גם המכירה של דטרויט פיסטונס, עוד קבוצת עבר מפוארת שמסתבכת לה בשנתיים האחרונות עם נזקי המשבר הכלכלי במדינת מישיגן.

גם בקבוצה ה"ישראלית" של הליגה, סקרמנטו של עמרי כספי, מחפשים עתיד ורוד יותר, ואחת האפשרויות שנבחנות כעת היא העברת הקבוצה 600 קילומטרים דרומה, לכיוון אנהיים, קרוב מאוד לדאון טאון אל.איי. שם גם הכסף הגדול.