פרצופה של אמריקה: סקירה על אמני הרוק האמריקנים

אתמול הוא חגג יומולדת 30, אבל קונור אוברסט, שמחזיק קריירה מקצועית יותר ממחצית חייו, הוא כבר לדעת מבקרים מסוימים "מי שהיה". הילד מאומהה, נברסקה, נחשב בראשית ובאמצע העשור שעבר למי שיהיה ל"דובר הדור" הבא, דור חמישי או שישי לדילן, דור שני לבק.

אוברסט חיבר את האמריקנה וה"אלטרנטיב קאנטרי" לרגישות המסוימת של דור ה"אימו" ברוק האמריקאי הצעיר של שנות האלפיים, שלמרבה השמחה כבר הספיק להיעלם. אוברסט, במיטבו כותב מילים ומלחין ממש מצוין, הגיע לשיא בצמד אלבומים שהוציא תחת הכותרת הלהקתית שלו "ברייט אייז", לפני שש שנים. הם הציגו התמזגות נהדרת בין פסגות אמנותיות ומסחריות, ומאז, ודווקא ככל שהתחזק מעמדו האייקוני בתרבות הרוק האמריקנית, אוקונור התקשה כסולן ובהרכבים צדדיים לשחזר את זוהר היצירה שלו.

האלבום החדש הוא הראשון מאז בכותרת הלהקה, והוא עבודתו הטובה של אוברסט מאז 2005. אלא שהיא אינה אחידה ברמתה, והמבט עליה תלוי השקפה: מי שכבר החליטו למחוק אותו מרשימת האמנים ה"נכונים" ייטפלו לחולשות בהרבה מהתמלילים, לעיבודים שבחלקם מציגים את ברייט אייז כהרכב רוק שרירי ושמרני יותר מבעבר, ובמיוחד לכמה קטעי המלל שאוברסט שתל מהקלטות של מוזיקאי טקס ני תמהוני בשם רנדי ברוור שפגש בדרכים, ושמשחרר טקסטים די הזויים על עתידנות ומיסטיקה. מצד שני, יש כאן אחד השירים הכי טובים שאוקונור כתב אי פעם, Ladder Song, וגם את Beginner's Mind עם הלחן היפהפה והאיכויות הרדיופוניות החיוביות.

ב"שיר הסולם" אוברסט מאזכר את בודהה וישו ושר "ברוכים הבאים לעידן החדש", אבל דומה שהשיר הנוגה אינו מדבר על עידן של הארה אלא דווקא על עידן של אפילה שעומד לבוא על העולם. אוקונור גולש פה ושם לסף זליגה אל רוחניקיות נבובה, אבל מעמיד גם הצדעה מוצלחת לדת הרסטאפארי ואפילו שיר תהילה יפה להיילה סיילאסי.

אחד השירים היותר טובים פה נקרא A Machine Spiritual, ונדמה לי שהכותרת שלו חדה ומוצלחת יותר מאשר התקליט בשלמותו: אוקונור מרבה לשורר על קונפליקטים של חומר ורוח, של מודרנה מול העבר, אבל המוזיקה והמילים לא תמיד מעפילים לגבהים שיעניקו להגיגיו תיקוף אמנותי ארוך טווח. סביר להניח שהוא לא באמת הקורבן הנוכחי לשאת על כתפי המוזיקאי הצרות שלו את משא ההכתרה כ"דובר הדור", ובה במידה הוא ממש לא גמר את הסוס, גם אם ערכיו האופנתיים נשחקים. למי שאהב אותו בעבר שווה לבדוק, ולפחות "שיר הסולם" הוא קסם הראוי לכולם.

מייק מוגיס, המפיק המוזיקלי הקבוע של אוברסט, אחראי למיקסים בעוד אלבום שנוצר במפגש הגבולות בין הפולק, הקאנטרי והרוק. אלבום שלם ויפה יותר מזה של ברייט אייז. לפני שנתיים כתבתי על האלבום הקודם של השלישיה שמאז הפכה לרביעייה, שה-low anthem עדיין נשמעים כמו המון כוונות טובות שטרם מצאו כיוון נכון. ובכן, אני שמח לדווח על קפיצת מדרגה אדירה שעשו מאז. פתאום הם הפכו מלהקה נורא קולית ובעלת פוטנציאל, לחבורה שבאמתחתה שירים נהדרים.

בלי תשוקה לאלטרנטיבה

בן נוקס מילר, הסולן וכותב השירים, נהיה פשוט תותח. הקול המנוזל, חלוד, חלומי שלו משתלב נפלא בעיבודים האקוסטיים על סף החרישיות עם הכלים המעניינים, ושירי האלבום השלישי של החבורה מרוד איילנד מתכתבים לפרקים עם לאונרד כהן הצעיר, ברוס ספרינגסטין של "נברסקה", וקצת סיימון וגארפונקל.

כן, Smart flesh הוא תקליט נורא יפה, שבהשוואה עכשווית אולי חסר את ניצוצות הגדולה והברק של הרכב פולק אמריקני אדיר כמו הפליט פוקסז, אבל הצניעות יפה לחבורה הזו. הם נשמעים כמו אטרקציה נהדרת לפגוש על במה קטנה עם לא יותר ממאה אנשים בקהל, או בהאזנות בין 02:00 ל-04:00 לפנות בוקר. זה אלבום שני של הלואו אנת'ם בחברת תקליטים מסודרת, ודומני שאם באלבום הבא יבצעו שוב זינוק איכותי כמו זה הנוכחי, הם יהפכו לאחד ההרכבים הטובים והאהובים בעולם. זה לא אלבום לכל טעם, אבל למי שאוהבים את האמנים שלהם רגישים, אקוסטיים ואינטימיים, מזדמן כאן בן לוויה אמין ונאמן.

להבדיל מברייט אייז או מהלואו אנת'ם, שמנסים להלך בתלמים המפוארים של הפולק האמריקני תוך זיקות ישירות לאמירות אישיות ולפניה המשתנים של אמריקה, אביגייל וושברן מתחמת עצמה בטריטוריה יותר מבוצרת ושמרנית. אבל היא מוזיקאית גדולה. מנערות הייתה חברה בכל מיני להקות כנגנית בנג'ו מחוננת, בשנים האחרונות התיישבה בבירת הקאנטרי, נאשוויל בטנסי, וזה כבר אלבומה השלישי. הפיק אותו מפיק שטיפל בעבר בסופיאן סטיבנס ובדיסמבריסטס, אבל לגברת וושברן אין בכלל תשוקה ל"אלטרנטיבה" או לחדשנות. וזה בסדר גמור מפני שהיא לא רק נגנית מעולה. היא גם כותבת שירים ממש טובה, ולטעמי בעיקר זמרת ענקית.

עולם הרוק נפתח בשנים האחרונות לקולות בלוגראס נשיים בעיקר הודות לרוברט פלאנט שגייס לצידו את אליסון קראוס ופאטי גריפין. וושברן לטעמי אפילו מרגשת יותר משתיהן. יש לה סוג של חספוס מעודן בקול, משהו די נדיר, חם ושביר. בדרך כלל המדור הזה רחוק מלעסוק במוזיקת קאנטרי מובהקת משום חולשות בקיאותי בתחום, אבל אני שמח לחרוג ממנהגי ולהמליץ על "עיר מקלט" של וושברן, משום שכלל אינו מצריך הכרות מוקדמת עם שפתו המוזיקלית. צריך להיות ערל לב בכדי לא להיכבש בשירה של וושברן.