הלו, זה רדיו?

לפני שבועיים תפסה את חובבי הספורט ידיעה קטנה בעיתון: ההתאחדות לכדורגל הודיעה כי החליטה למכור את זכויות השידור של משחקי הכדורגל של הליגה בשבת עבור 35 אלף שקל לרדיו 102FM. כלומר בחינם. בעוד שמחזיקי הזכויות גילו את האפשרויות שיש בשוק הטלוויזיה או אפילו בסלולר ובאינטרנט, שידורי רדיו כסחורה ספורטיבית בישראל הם לא פלטפורמה שאפשר לשאוב ממנה כסף. בין היתר מתוך תפישה שלמדיום של הרדיו אין כיום שום ביקוש עבור אוהד שיכול לקבל את הכל לצפייה באינטרנט או בטלוויזיה.

אבל יש מקומות בעולם שהרדיו נתפש כמדיה ספורטיבית שאין לה תחליף. מדיית הרדיו בארצות הברית לא רק שלא איבדה כלום מהזוהר שהיה לה בעידן הפרה-טלוויזיה - היא עדיין מצליחה להכניס לקבוצות ולליגות המון כסף. הנה דוגמה קטנה: ניו יורק יאנקיז סיימה את העונה האחרונה שלה בהסכם הרדיו לשידור הקבוצה עם התחנה הניו יורקית WCBS-AM. מדובר על הסכם לשידור משחקי הקבוצה ברדיו לתושבי ניו יורק והסביבה, שעבורו קיבלו היאנקיז 13 מיליון דולר לעונה. תזכורת: אנחנו מדברים על רדיו. היאנקיז לא ממהרים לחדש את ההסכם אחרי 9 שנים, מאחר שהם מעריכים ששווי זכויות הרדיו שלהם שווה יותר.

כמה? היאנקיז מסתכלים 300 ק"מ צפונה. שם מקבלת היריבה הגדולה שלהם, בוסטון רד-סוקס, 18 מיליון דולר לעונה מהסכם הרדיו שלה עם תחנת WEEI-AM. וגם בלוס אנג'לס ושיקגו הסכמי הרדיו הם מצרך שמשלמים עליו הרבה כסף. וזה גם נכון לענפים אחרים: הלייקרס, לפי דיווחים, מקבלים כ-9 מיליון דולר לעונה עבור הסכם הרדיו שלהם.

דרך הסכומים האלו אפשר להבין משהו על היחס לשידורי רדיו בארה"ב. בעוד שאצלנו המגיפה כוללת 2 תחנות שהשתלטו על רצועת שידור של שעתיים בין שש לשמונה בערב (אופירה אסייג ב-103, ערוץ הספורט ב-102), ועוד פה ושם פינות ספורט שמפוזרות במהלך היום - בארה"ב העלייה במדיה המיושנת שנקראת רדיו החלה, עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא עם הגידול במספר ערוצי הטלוויזיה. נקודת המפנה היתה בשנת 1987: כדי לספק את תאוות ההמונים לספורט, הוקמה תחנת הרדיו WFAN הניו יורקית - הראשונה שמשדרת ספורט 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. על מנת למלא את עצמה בתכנים, היא התנפלה כמובן על רוב התכנים הישירים האפשריים של הקבוצות הניו יורקיות. מאותו רגע החלו לצוץ תחנות ספורט שמשדרות 24/7 בקצב מהיר יותר מערוצי טלוויזיה. נכון לסוף 2010, יש בארצות הברית 552 תחנות רדיו שמוגדרות כ"תחנות ספורט בלבד". בערים הגדולות, כמו ניו יורק, שיקגו, ל.א, בוסטון יש לפחות שתי תחנות ספורט שמשדרות 24 שעות ביממה.

 אינפו: MLB

איך יכול להיות שמשלמים כל כך הרבה כסף? כי התחנות האלו זוכות לשיעורי האזנה יוצאי דופן, ובעיקר כי אוהדי ספורט בארצות הברית - ובעיקר בייסבול - עדיין משתמשים במדיה הזאת ממש כמו בעבר כדי לעקוב אחרי הקבוצות שלהם: בדרך לעבודה, תוך כדי פעילות גופנית בפארק וכו'. המדיה הזאת מאפשרת לפלחי אוכלוסייה עצומים של אוהדים שלא מנויים על חבילות כבלים או לוויין ליהנות מצריכת ספורט חינמית. משחק ממוצע של ניו יורק יאנקיז בשנה שעברה זכה לשיעור האזנה של 441 אלף איש בממוצע. כהשוואה, משחק של היאנקיז בטלוויזיה נצפה בממוצע על-ידי כ-820 אלף איש. את ניו יורק מטס שומעים ברדיו 368 אלף איש בממוצע למשחק, לעומת 607 אלף צופי טלוויזיה. 14 הקבוצות משווקי הרדיו הגדולים בליגה, מחזיקות בממוצע האזנה של 176 אלף איש לקבוצה למשחק, נתון שנופל רק בכ-30% מכמות הצופים בטלוויזיה של הקבוצות האלו.

רמת העניין סביב קבוצה לא מתבטאת רק בעלייה ברייטינג הטלוויזיוני כמובן: כך למשל, בעונת הרוקי של לברון ג'יימס בקליבלנד, כמות מאזיני הרדיו במשחקי הקאבלירס הוכפלה.

תחנות הרדיו הספורטיביות הגדולות אמנם משלמות הרבה על זכויות שידור, אבל לאורך השנים הפכו למקורות שמכניסים כסף עצום, בזכות העלייה בשיעורי ההאזנה. למשל, תחנת הרדיו הניו יורקית WFAM 660 הכניסה מפרסום 54 מיליון דולר בשנה האחרונה, וה-850 WEEI של בוסטון הכניסה 45 מיליון דולר. ההערכה היא שתחנות הספורט הרדיופוניות מכניסות בשנה סכום של 2.2 מיליארד דולר רק מפרסום.

כל אלו הם כמובן הסכמי רדיו מקומיים שנכנסים לכיס של הקבוצות המקומיות. אבל חוץ מזה, לליגות יש גם הסכמי רדיו גלובאליים שהכסף עבורם מתחלק בין כל הקבוצות - ה-MLB מחזיקה בהסכם רדיו ל-11 שנים עד 2015, עבור 850 מיליון דולר; ה-NFL מקבלת עבור זכויות רדיו כ-33 מיליון דולר בעונה, וליגת ה-NHL מחזיקה בהסכם בגובה 100 מיליון דולר ל-10 שנים.