הנאיביות של זקי רכיב

נבואה היא שמשכה את זקי רכיב ל"מעריב". לא הייתה כל אינדיקציה לעתיד בעיתון - לא בדוחות הכספיים ולא במגמות העולמיות. היו לפניו מי שהרימו ידיים ואף כאלה שהיססו אם בכלל להתקרב.

אולם בעיני רכיב, השלד הגרום יכול היה לקרום עור, גידים ובשר ולהתייצב בחוד החנית של העיתונות בעידן הטכנולוגיה המשמש ובא. אבל חזונו של רכיב מופרע פעם אחר פעם על-ידי המציאות - וזו רחוקה מלהיות ורודה כנבואתו.

רכיב רואה בסוף הדרך את המותג "מעריב"; הוא אינו רואה מכונות דפוס או מפיצי בוקר ולא ניירות מרשרשים ליד הקפה. הוא רואה טאבלטים ועיתון אלקטרוני פרסונלי ומתקדם. אך אותו מותג, כפי שהוא היום, אינו יכול לתמוך במעבר מיידי לעולם החדש. הוא עצמו נמחץ תחת העול הכלכלי, החובות וההפסדים.

הפועלים יוריד את השאלטר?

באחרונה מינה רכיב עורך חדש, אבי משולם, ומנכ"ל חדש, ישראל גולדשטיין. השניים, שאמורים להעביר את "מעריב" אל העידן הבא, ייאלצו להתבוסס עוד זמן רב בעידן הנוכחי.

כמו שורה של מנהלים לפניהם, הם גילו את המצב העגום, וגם הם בטרם ילטפו אייפד חדשני ייאלצו לחתום על עשרות אם לא מאות מכתבי פיטורים ולחזור כל יום הביתה עם המחיר הכבד שנושא תפקידם.

אך מה באשר לעיתון עצמו? האם בנק הפועלים יהיה זה שבסופו של דבר יוריד את השאלטר בקרליבך 2? גם כאשר מדובר בגוף עסקי קר, קשה להאמין שהוא יקבל על עצמו את האחריות לשליחתם הביתה של מאות עובדים ולפגיעה אנושה בדמוקרטיה ובחופש העיתונות והביטוי בישראל.

בימים שבהם בעלי הון מעבר לים המבקשים להשפיע על חיינו מחזיקים עיתונים וממריצים אותם במיליוני דולרים ללא כל היגיון כלכלי, ההכרח בשמירה על חייו של "מעריב" הולך ומתחדד.

בנק הפועלים, אם כן, הוא אינו גיבור המשבר הזה, אלא רכיב עצמו. כעת יהיה עליו להחליט אם הוא בעיקר נביא הרואה חזיונות - או שהוא נכון להתמודד עם ההווה המדמם.